תוצאות חיפוש

רובנו כבר יודעים שמוסיקה היא כלי חשוב להתמודדות עם דמנציה/אלצהיימר. גם בשביל המטפל וגם בשביל האדם עם דמנציה. אוליבר סאקס, הנוירולוג המוכשר והמפורסם (גם אני במועדון המעריצים), הציג זאת באופן מופלא וברור בסרט המרגש שנקרא Alive Inside , שבו אנשים הנראים כבויים ומנותקים מהעולם מתעוררים לחיים באמצעות מוסיקה. אני נהגתי להשמיע מוסיקת רקע במסגרת העבודה שלי עם אנשים עם דמנציה. את הבוקר פתחנו עם מוסיקה קלאסית ממיטב המלחינים או שילוב של כמה יצירות (זוכרים את Hooked on Classics?). במהלך הפעלה בתנועה היתה מוסיקה קצבית. בשעות הבוקר המאוחרות מיטב שירי ארץ ישראל. יפה ירקוני, שושנה דמארי, יהורם גאון ידעו שעות השמעה רבות במחלקות שעבדתי בהן. גם אריק סיני, רונית אופיר, חוה אלברשטיין וכמובן, אריק איינשטיין. במהלך השנים שמתי לב שהיה הבדל באנרגיה ובאווירה במחלקה בימים שבהם הייתי מתחילה לשיר בקול יחד עם מוזיקת הרקע. אני מעולם לא אהבתי לשיר, וגם לחלוטין נטולת כשרון, כך שזה לא אירע כל יום, אלא בהתאם מצב הרוח. אבל, עם הזמן זה קרה יותר ויותר. לפעמים במהלך ההתעמלות, לפעמים תוך כדי ביצוע פעילות אחרת, ולפעמים סתם. ויש מצבים שמוסיקה יכול להקל באופן ממשי במסגרת בליווי וטיפול באדם עם דמנציה: - כאשר מעירים בבוקר: תנסו לשים מוסיקת רקע מסוימת וקבועה כאשר באים להעיר את האדם עם דמנציה. רצוי לא מוסיקה קצבית מאד או איטית במיוחד. חשוב שיהיה משהו מוכר ואהוב, ובעוצמה לא גבוהה. - בשעת רחצה: אנשים רבים אוהבים לשיר במקלחת, ומוסיקה יכולה לסייע ולהנעים את הזמן בחדר הרחצה. גם במצב זה רצוי שתהיה מוסיקה קבועה ועקבית, מוכרת ואהובה (אך שונה מהבוקר). - עם רדת החשיכה והתקצרות שעות האור חלק מהאנשים עם דמנציה חווים תופעה של Sundowning. שימוש פעיל במוסיקה יכול להקל על כך. לא ניתן להסתפק בהאזנה פסיבית ורגועה למוסיקה. במצב זה, כדאי להקשיב למוסיקה קצבית, להתנועע, לרקוד, לתופף ולשיר ביחד. בוודאי שאני ממליצה להשמיע מוזיקה רקע, ויותר מכך, אני ממליצה לשיר בקול. מוזיקת רקע זה טוב, אבל זה לא מספיק. למה? כי מוזיקה זה כלי שאפשר להשתמש בו לעורר מעורבות. חיבור דרך מוזיקה זו דרך להיות בקשר עם אנשים שמתקשים לתקשר בשיחות חולין. זו דרך להתחבר לרגשות ולזיכרונות. מוזיקה זה גם בידור, אבל זה יכול להיות הרבה יותר מכך. איך הופכים מוזיקה ממשהו פסיבי ברקע לפעילות משמעותית לאדם עם דמנציה? 1. מזמינים לשיר באמירה פשוטה וברורה: "בוא נשיר שיר", "הגיע הזמן לשיר", "תצטרפ/י אליי". 2. מתחילים עם שיר קצבי. להתחיל זה הכי קשה ולשיר קצבי יותר קל וכיף להצטרף. כדאי לשלב מגוון מקצבים, והתחלה קצבית היא התחלה ברגל ימין. 3. מתחילים לשיר את השורה הראשונה של השיר בעצמכם, ומחכים שיצטרפו... בין אם זה מילות השיר ובין אם זה רק נה-נה-נה, כאשר הם מתחילים לשיר אתכם, מעודדים להמשיך ואומרים "ידעתי שאתה מכיר את השיר הזה!". 4. שרים ביחד – גם אם מקשיבים לתקליט או רדיו או כל אמצעי אחר, כששרים ביחד בקול רם זה מעורר באנשים תחושת שייכות ויוצר קשר. 5. כשמתחילים לשיר כדאי גם להוסיף תנועה. לא חייבים להתחיל לרקוד, אפילו תיפוף על הברך או משהו דומה. 6. נותנים משוב חיובי תוך כדי. אומרים "אנחנו נשמעים ממש טוב היום!", מחייכים, יוצרים קשר עין, ומביעים התלהבות גם באמצעות שפת הגוף. לא חייבים לשיר כל היום, זה נשמע ממש מתיש. יצירת זמן קבוע של שירה משותפת במהלך היום, או במהלך השבוע, אפילו רבע שעה של שירה, יתרמו רבות לכם, לאדם עם דמנציה ולקשר ביניכם. (תודה לגב' מרי סו ווילקינסון, שלמדתי ממנה רבות בנושא, והנחיותיה משולבות בטקסט זה). תזכרו, זה שאין תרופה לדמנציה - לא אומר שאין מה לעשות. תדברו איתי ונחשבו ביחד איך להיטיב את איכות החיים שלכם ושל יקירכם. לקריאה נוספת: למה לבקר אדם עם דמנציה/ אלצהיימר שאינו זוכר את הביקור מה קורה במוח במחלת אלצהיימר טיפול באמצעות בובות לדמנציה/ אלצהיימר

ליאורה היתה מאד מופתעת מהקשיים שעלו עם אח שלה במהלך הטיפול באמא שלהם: "אח שלי גר שנים בניו יורק ומגיע פעם בשנה לארץ לבקר וכל שבוע מדבר בטלפון עם אמא. לפני כמה חודשים שמתי לב שהבית של אמא לא נקי כמו שהיה פעם, שיש דברים מפוזרים ויש ריח לא נעים. אמרתי לה משהו, והיא נפנפה אותי שלא אעשה עניין. אחרי זה ראיתי שהמצב לא משתנה, והתחלתי לחשוב שיש בעיה. נראה היה לי שהיא לובשת את אותם בגדים. סיפרתי לאח שלי, והוא אמר מה הבעיה שאני אביא לה עוזרת. הבאתי עוזרת, אבל אמא גירשה אותה. ככה התחיל סיפור של לנסות לנקות את הבית, והבנתי שיש לאמא שלי איזו בעיה. שיתפתי את אח שלי, והוא אומר לי שאני סתם הוזה, שהוא מדבר איתה בטלפון והכל בסדר, שאני אפסיק לעשות עניין מכל דבר. זה פשוט נורא! הוא יושב לו שם ולא רואה את אמא, לא צריך להיכנס לבית המלוכלך, לפתוח את המקרר ולראות שהאוכל מקולקל. כל מה שאני אומרת לו הוא מנפנף, וגם אומר לאמא שלי שלא תיתן לי לנהל לה את החיים. הוא תמיד היה הבן הצעיר והחמוד שלה, אז בטח שהיא מקשיבה לו. בינתיים, מי צריך לענות לטלפונים של השכנים שמתלוננים על מה שהיא עושה? מי צריך להסביר לנכדים למה סבתא לא מחליפה בגדים כבר שבועיים? אני!! מילא לטפל באמא שלי, זה מה שעושים היום כולם בגילי, אבל המריבות האלה עם אח שלי ממש גומרות אותי!" טיפול בהורים מזדקנים הוא מסע ארוך וקשה, וכאשר האחים והאחיות שלנו מעורבים בכך, זה עשוי להיות מורכב ביותר. אחים ואחיות יכולים יכולים להיות לעזר ולסיוע, אך גם יכולים להיות מקור למתחים וכעסים. לאור תוחלת החיים הגבוהה שכיח שילדים בוגרים נדרשים לטפל בהוריהם למשך עשור ויותר. בד"כ לאחים ואחיות אין מודל איך לעבוד יחדיו בטיפול בהורה, ואיך להתמודד עם העניינים הרגשיים, כלכליים ומעשיים הנלווים. אין דרך ברורה ומוכרת כיצד על אחאים להיות בקשר בבגרותם, ובחלק מהמשפחות זהו מאבק של ממש. חשוב לציין שיש משפחות שבהן הצורך להתארגן ולהתאגד סביב הטיפול בהורה מביא ללכידות מחודשת בין האחאים ולקשר קרוב יותר ממה שהיה בשנים קודמות. במהלך טיפול בהורים מזדקנים, ילדים בוגרים חווים מחדש רגשות רדומים של חרדות ופחדים מהילדות. התמודדות עם הזדקנות ופטירה של הורה היא קשה מאד רגשית, וכל אחד מתמודד עם כך אחרת. כאשר עולים קונפליקטים עם אחאים ביחס לטיפול בהורה, מבלי לשים לב ייתכן שתחזרו לתפקידים משפחתיים מהילדות, לתחרותיות ולשליטה שאפיינה את יחסיכם אז. תנסו לגלות חמלה כלפי עצמכם וכלפי אחיכם; לא להסכים להתנהגויות שליליות, אולם לזכור פחד, כאב או חרדה עשויים להיות מניעים של אחיכם למעשה זה או אחר. טיפים להתמודדות עם אחים ואחיות בטיפול בהורים מזדקנים: 1. התפיסה השגויה ש"אני לא צריכ/ה לבקש" אם את/ה הם המטפל/ת העיקרי/ת ועושה את רוב הטיפול, בוודאי חשבת בשלב כלשהו – אם לאח/ות שלי באמת היה אכפת, הם היו מתנדבים לעזור או לפחות מביעים יותר עניין ונכונות לעזור להורה שלנו. לא כל האחים ואחיות מרגישים אותם הרגשות כלפי ההורים. לכל אח/ות היתה מערכת יחסים שונה עם ההורה במהלך חייהם. ייתכן שהם אינם מרגישים כמוכם ביחס להוריכם, וזה מה שמשפיע על היחס וההתגייסות שלהם למען ההורה. 2. ייתכן שההורה גורם לבעיות ביניכם לעתים ההורה מציג יכולת תפקודית שונה לכל ילד בוגר, בהתאם למערכת היחסים איתם. למשל, לבת המתגוררת קרוב ההורה מגלה את הקשיים התפקודיים, בעוד עם הבן המתגורר בחו"ל אינו משתף דבר, ומספר שהכל בסדר. מידע שונה זה נותן לכל אחד מהילדים הבוגרים תפיסה שונה במהותה בנוגע לעזרה שההורה צריך, ועשוי להביא למחלוקות ומריבות בנוגע לתמיכה שההורה צריך וכיצד תינתן. כדאי שתשתפו זה את זה במידע, שוחחו על ההבדלים והיו פתוחים גם לעמדה השונה משלכם. 3. תתקשרו באופן ישיר מה צריך לעשות בטיפול בהורה אל תניחו שהאחים והאחיות שלכם מבינים שצריך מישהו שילווה את ההורה לרופא, שיקנה תרופות, שיערוך קניות לבית, שיעשה כביסה, שימתין אתם לחשמלאי וכד'. כדאי שתיצרו קבוצת תקשורת באפליקציה הנוחה לכם ועדכנו זה את זה במשימות הטיפול השונות. גם אם יש עובד/ת זר/ה, ואתם רק צריכים לנטר את הטיפול, תיצרו לוח זמנים ותורנות לכך. 4. תתמכו זה בזה לעולם לא יהיה מצב של חלוקה שוויונית בטיפול בין כל האחאים. נסיבות החיים, קירבה גיאוגרפית, יחסים עם ההורים – כל אלה מונעים חלוקה "צודקת" ביניכם. בנוסף, כל אחד מכם מבצע את משימות הטיפול קצת אחרת, וזה בסדר. כדאי שתתמכו במה שכל אחד מסוגל עושה ותורם למאמץ המשפחתי, לעודד, להכיר בעשייה ולהביע תודה זה לזה: כל אלה יקלו עליכם ומסע הארוך, ויניעו אתכם להמשיך ולשתף פעולה גם זמן רב לאחר סיום הטיפול בהורה. לסיכום, רובנו מוטרדים מהזדקנותם של הורינו וכיצד ניערך ונתמודד עם זה. כדאי שנשקיע גם מחשבה בהתנהלות עם האחים והאחיות שלנו בתקופה זו. קצת תכנון מראש, שיח פתוח ושיתוף בינינו עשוי להקל לפחות במקצת בהתמודדות זו. ותזכרו - זה שאין תרופה לדמנציה לא אומר שאין מה לעשות להיטיב את איכות החיים שלכם ושל יקירכם. תדברו איתי ונחשוב ביחד מה מתאים.

מדריך קצר: במערכת הבריאות בישראל אשפוז סיעודי ממומן ע"י משרד הבריאות מתוקף חוק ביטוח בריאות ממלכתי (1994). מהצורך במימון האשפוז נגזר צורך להגדיר מהם המצבים המתאימים לאשפוז ומי הגורם המממן את האשפוז. הגדרות אלו מתייחסות לאזרחי ישראל מעל גיל 65. גם אתם מתקשים להבין מה ההבדל בין ההגדרות התפקודיות השונות שהמציא לנו משרד הבריאות? עצמאי: מסוגל לבצע את כל התפקודים לבדו, ללא עזרה. מתגורר בבית או במסגרת דיור מוגן. מימון : עצמי מלא. תשושים (גוף): אדם הזקוק ל - - עזרה מעטה עד בינונית בתפקודי ADL אינסטרומנטליים (כביסה, נקיון, קניות, שימוש בכסף, נטילת תרופות, בישול וכד'). - עזרה קלה בתפקודי ADL בסיסיים (ניידות ומעברים, אכילה, רחצה, שימוש בשירותים, הלבשה). - מתהלך עצמאית (אפשר גם עם אביזר עזר) - בהיר מחשבה - שולט על הסוגרים מימון: עצמי או בהשתתפות משרד הרווחה (לפי מבחן הכנסה) מרכזי יום מיועדים לזקנים שהם תשושים (נקרא גם תשוש גוף). סיעודי: אדם הזקוק ל - מצב בריאותו ותפקודו ירודים כתוצאה ממחלה כרונית או ליקוי קבוע גופני או מנטלי, והוא סובל מבעיות רפואיות הדורשות מעקב רפואי מיומן במסגרת בעלת אופי רפואי לתקופה ממושכת. ומתקיים בו אחד מהתנאים הבאים: - מרותק למיטה או לכסא גלגלים, ללא שליטה על הסוגרים ו/או מתהלך בקושי עקב פתולוגיה או סיבוכי מחלה - לרוב אדם במצב זה זקוק לעזרה בינונית עד מלאה בתפקודי ADL אינסטרומנטליים, כגון כביסה, נקיון, קניות, שימוש בכסף, נטילת תרופות, בישול וכד' - לרוב אדם במצב זה זקוק לעזרה בינונית עד מלאה בתפקודיADL בסיסיים, כגון ניידות ומעברים, אכילה, רחצה, שימוש בשירותים, הלבשה - אדם במצב זה יכול להיות בהיר במחשבה או מבולבל מימון: עצמי או בהשתתפות משרד הבריאות- "קוד" (לפי מבחן הכנסה) סיעודי מורכב: זקן המוגדר סיעודי או תשוש נפש באופן קבוע ובנוסף נדרשים טיפולי סיעוד ומצב רפואי לפחות אחד מהבאים: - מטופל סיעודי במצב בלתי יציב, הסובל מבעיות רפואיות שבגינן לא נדרש אשפוז בבי"ח כללי ומאידך, נדרש טיפול רפואי וניטור רפואי. - פצע לחץ בדרגה 4-3 - צורך במתן עירוי נוזלים ו/או טיפול תרופתי תוך ורידי לזמן ממושך - בעיות נשימתיות הדורשות טיפול סעודי ורפואי קבוע כגון טרכאוסטומיה או הנשמה (ללא טרכאוסטומיה) דרך מכשיר BIPAP או טיפול צמוד עם עומס טיפולי רב (כגון אינהלציות או סקשיין יותר מפעם ביום, ניטור מצב חימצוני בדם מידי משמרת) - מטופל סיעודי הזקוק באופן קבוע לדיאליזה פריטונאלית או המו-דיאליזה - מחלות ממאירות הדורשות טיפול אקטיבי לרבות ערויי דם, ניקוזים פלאורליים, איזון כאב, מתן תרופות דרך הוריד, כמותרפיה, רדיותרפיה - מחלות שבעטיין יש לתת עירויי דם חוזרים למשך תקופה ממושכת, בתדירות העולה על פעם בחודש מימון: קופות חולים, עם השתתפות עצמית יומית של חולה/משפחה תשוש נפש: אדם מתהלך הסובל מירידה משמעותית בתפקוד המוח במישורי זיכרון, התמצאת, אינטלקט במידה כזאת, שהוא זקוק לעזרה מלאה בפעילות היום יום, לרבות רחצה, הלבשה, אכילה, שימוש בשירותים, הכוונה בניידות והשגחה על בטיחותו במשך כל שעות היממה. (אדם במצב זה לרוב זקוק לעזרה קלה עד רבה בתפקודים בסיסיים וזקוק לעזרה בינונית עד מלאה בתפקודים אינסטרומנטליים). הכי חשוב - זקוק להשגחה 24 שעות ביממה מימון: עצמי או בהשתתפות משרד הבריאות- "קוד" (לפי מבחן הכנסה) לצערנו, על אף שההגדרות הללו נראות ברורות ונוקשות, ישנם מצבי ביניים רבים ומגוונים, ולא פעם קשה לזקן ולמשפחתו להעריך היטב את רמת התפקוד שלו. לשם כך, מומלץ להיעזר באנשי מקצוע. לעתים יש גם שינוי במצב התפקודי, והזקן יכול לעבור ממצב למצב בהתאם לטיפול ולתמיכה שמקבל מהסביבה הפיזית והאנושית. ותזכרו, זה שאין תרופה לדמנציה/ אלצהיימר, זה לא אומר שאין מה לעשות. תדברו איתי ונחשוב יחד איך להיטיב את איכות החיים שלכם ושל יקירכם. לקריאה נוספת: מה מרגיש המטפל העיקרי כשהזקן עובר לבית אבות איך יודעים שהגיע הזמן לבית אבות?

לעתים נדמה שמראש השנה ועד אסרו חג של סוכות, אנו רק משתתפים ברצף ארוך ומתמשך של ארוחות ואירועים משפחתיים. לא פעם אנחנו מסיימים את המפגשים הללו עם כאב ראש קל (לפחות). ואם זה מה שקורה לאנשים בריאים, תארו לעצמכם מה קורה לאנשים עם דמנציה/ אלצהיימר. טיפים למפגשי חגים טובים עם אנשים עם דמנציה/ אלצהיימר לפני/ תחילת אירוע : המפגש המשפחתי לעתים כולל אנשים שאיננו פוגשים בשיגרה; קרובים שהם למעשה קצת רחוקים. הטון של האירוע כולו עשוי להיקבע מהמפגש הראשוני. על כן, מומלץ: תמנעו ותימנעו ממבחני זיכרון לאדם עם דמנציה/ אלצהיימר! כדאי שהאדם עם דמנציה/ אלצהיימר יהיה בין האורחים הראשונים, כדי שיוכל להסתגל בנחת. תשהו לצד האדם עם דמנציה/ אלצהיימר בעת הגעת אורחים חדשים, כדי למנוע מצב שהם שואלים/ בודקים אם זוכרים אותם ואת הקשר אליהם. תהיו מוכנים לומר את שמם של האורחים החדשים ולהוסיף קצת פרטי רקע. מומלץ שלא לומר – "נו, את/ה בוודאי זוכר/ת....". תבקשו גם מהמשתתפים האחרים שלא לעשות מבחני זיכרון. במהלך: תכבדו את כמות האוכל שאדם עם דמנציה/ אלצהיימר רוצה לאכול – בין אם זה הרבה או מעט, אל תשימו על הצלחת שלהם מבלי לשאול אם רוצים, ואל תדחקו בהם לאכול מכל המנות או מאכל מסוים. בחגים יש מאכלים מיוחדים אופייניים, שלא בנמצא כל ימות השנה. אפשר קצת להתיר בעניין הנחיות תזונה, פרט לחולי סכרת שחשוב לשמור על רמת סוכר מאוזנת. אם האדם עם דמנציה/ אלצהיימר רוצה לקום ולעזוב את השולחן – כדאי להציע כורסא בסמוך, ולשים ליד הכורסא אלבום תמונות לדפדוף/מגזינים. לאחר הארוחה כדאי לאפשר להם לפרוש הצידה אם רוצים, לא להמשיך לשדל שיחזרו לשולחן וישתתפו במתרחש. במהלך המפגש כדאי לספר חוויות משותפות או סיפורים משפחתיים כחלק מהשיחה השוטפת, אך לא לבקש מהאדם עם דמנציה/ אלצהיימר להשלים פרטים ספציפיים של סיפורים אלו. אחרי: אל תצפו שישתתפו עד שעה מאוחרת. המאמץ הקוגניטיבי באירוע זה הוא גבוה ורב, ומביא לעייפות גופנית רבה. תדאגו מבעוד מועד לאפשרות להחזירם הביתה בשעה מוקדמת יחסית, עוד בטרם יתר האורחים עוזבים. לחלופין, מומלץ תמצאו מקום שיוכלו לפרוש אליו ולנמנם שם, אם ירצו. לעתים אנשים עם דמנציה/ אלצהיימר ירצו להישאר ולשבת בנוכחות כל האורחים. גם זה טוב. רצוי לאפשר להם להשתתף כשהם יושבים בנוחות על כורסא או ספה. אם הם נרדמים על הספה, אין צורך ולא כדאי להעיר אותם כדי "שלא יפספסו". ומה עם שותפי הטיפול? מפגשי חגי תשרי הם אירועים עם היסטוריה אישית ומשפחתית. אנשים נוטים להשוות בין אירועי השנה הנוכחית לבין אירועים אלו בעבר, וייתכן שליבם נחמץ מהשוואה זו. ההבדל עלול להיות גדול ומשמעותי, ובאמת כואב. אולם, לא ניתן להשיב את מצב לאחור. מומלץ לנסות לחוות את עולמם הנוכחי של האנשים עם דמנציה וליהנות מ"כאן ועכשיו". ולעתים מפגשי החגים הם אירועים דווקא שבהם אנשים עם דמנציה יהיו שותפים באופן משמעותי יותר מיכולותיהם בשגרת היום יום. אם זה המצב – כדאי ליהנות מכך, ובעיקר לצלם ולתעד רגעים יקרים אלו!! ותזכרו - זה שאין תרופה לדמנציה, לא אומר שאין מה לעשות. תדברו איתי ונחשוב ביחד איך להיטיב את איכות החיים שלכם ושל יקירכם. לקריאה מעניינת נוספת: שינויים באכילה בדמנציה/ אלצהיימר למה אנשים עם דמנציה/ אלצהיימר עייפים כל כך? ליל סדר ודמנציה/ אלצהיימר

סרט אנימציה הממחיש מה הבקשות של אנשים עם דמנציה / אלצהיימר מהמטפלים בהם: הסרטון נוצר במסגרת שיתוף פעולה עם חברת טוגדר, שעסקה בקידום מוזיקה ככלי טיפולי לדמנציה/ אלצהיימר. כתיבה -ד"ר דנה פאר, עיצוב גרפי ומוסיקה - רועי טל. חושבת שיעניין אותך: מה לא לומר לאדם עם דמנציה/ אלצהיימר איך לעשות נכון העלאת זכרונות עשרה מיתוסים על דמנציה/ אלצהיימר זה דמנציה. מה עושים עכשיו? ותזכרו - זה שאין תרופה לדמנציה לא אומר שאין מה לעשות להיטיב את איכות החיים שלכם ושל יקירכם. תדברו איתי ונחשו בביחד מה מתאים לכם.

יום אחד חברה שלי מספרת לי ש: זהו, היא לקחה את אמא שלה לרופא והוא אמר לה שיש לאמא שלה אלצהיימר. הרופא גם אמר לה שאין מה לעשות, שתקרא קצת באינטרנט ואם יהיו בעיות של שינה או צריך משהו להרגעה, אז שתחזור אליו לקבל מרשם. למעשה, כל חייה של החברה שלי השתנו, והיא נדרשה להיות פעילה יותר מכפי שרצתה או חשבה תחילה בחייה של אמה, ובעיקר בטיפול בה. זה התחיל מלערוך קניות ולטפל בענייני כספים, ובהמשך להשיג עובדת זרה, להשגיח עליה, להשיג מה שמגיע מהרשויות ועוד ועוד. בגדול, אפשר לומר שתקופה ארוכה התפקיד הזה פשוט השתלט לה על החיים, וכל השיחות שלנו היו על זה. עבורי היה זה אתגר להמשיך ולשמור על הקשר החברי הזה, ולמדתי כמה דברים על איך לתמוך בבן/בת משפחה מטפלים: 1. זה הרבה יותר קשה ממה שאנחנו חושבים. האנרגיה, הזמן והעיסוק בניהול טיפול של יקירנו מקשה על שימור קשרים חברתיים שאינם קשורים ישירות לתפקיד זה. תחשבו שיש להם עכשיו עבודה נוספת במשרה מלאה, ללא תשלום, שצריך לאזן עם שאר תחומי החיים שלהם (ילדים, קריירה, בריאות וכד'). 2. תמשיכו ליזום גם אם אין תמיד מענה מיידי או מהיר. תיזמו אתם את שיחת הטלפון, את המייל, המסרון כדי לשאול מה שלומם ואיך מסתדרים. זה לא הזמן לעשות חשבון מי התקשר בפעם האחרונה, ולא לחכות שהם ייזכרו בכם, כי סביר להניח שאז כבר יהיה מאוחר מדי לחברות שלכם. 3. תציעו עזרה מעשית וברורה/ להביא אוכל מבושל, לאסוף משהו מהדואר, להוציא את הכלב לטיול, כל דבר שעשוי להקל ברמה הפרקטית גם אם אינו קשור ישירות לטיפול. אל תסתפקו באמירת "תודיע לי אם אוכל לעזור", אלא תהיו פעילים בהצעת העזרה המעשית שלכם. 4. גם אם החבר/ה לא עושים את הטיפול הפיזי ביקירם, הם עסוקים בכך מנטלית, מוטרדים מתי יצלצל הטלפון ויצטרכו לעזוב הכל כדי לתת מענה, מה צפוי בעתיד, איך משלמים על כל השירותים הדרושים וכן הלאה. וגם עסוקים אם עשו את הדבר הנכון, אם הגיבו לא טוב לבקשה של יקירם, אם היו צריכים לעשות אחרת... 5. תוותרו להם קצת יותר מהרגיל תנסו להבין שחבר/ה שלכם עשויים לומר דברים שבשיגרה לא כל כך מתאים להם לומר. הם לחוצים כל הזמן. אם ממש קשה, אל תשפטו אותם על בסיס ההתנהגות שלהם בתקופה זו – תזכרו מה הביא אתכם להיות חברים מלכתחילה. 6. הקשבה – זה מה שהם צריכים. תקשיבו להם בלב פתוח, ללא שיפוטיות. תתנו להם לחלוק אתכם, אך אל תלחצו אם אינם רוצים לשתף. אם וכאשר הם משתפים – תקבלו את מה שהם מספרים ללא שיפוטיות. אל תאמרו להם שיגידו תודה שיש להם הזדמנות לטפל ביקירם, שיכול להיות הרבה יותר גרוע, שאתם מכירים מצבים טרגיים באמת, שיום אחד יקירם ימות ואז יצטערו על מה שאומרים עכשיו וכד'. 7. תתעניינו במידע על המחלה ותלמדו עליה קצת מהאינטרנט, כדי להבין עם מה הם מתמודדים. אבל- אל תרוצו לספר להם על כל פיסת מידע ששמעתם איפשהו. בעוד אתם לומדים "מהספר" הם לומדים על המחלה "מהחיים", ולעתים קשה לקבל עצות ממי שאינו חווה את המצב של טיפול משפחתי. ואם מצאתם מקור מידע מהימן, ספרו להם עליו. זה יאפשר להם לגשת בעצמם למידע, אם ירצו. חשוב שנמצא את הדרך להמשיך להיות שותפים בחייהם של חברינו, גם כאשר הם עמוסים מעל הראש בטיפול ביקירם. גם אם זו שיחת טלפון אחת לשבוע, מסרון יומי עם מילות עידוד - כל דבר קטן שעשוי להיות להם לתמיכה ועזרה. זוהי חברות אמיתית. ותזכרו - זה שאין תרופה לדמנציה לא אומר שאין מה לעשות. תדברו איתי, ויחד נחשוב יחד איך להיטיב את איכות החיים שלכם ושל יקירכם. לקריאה מעניינת נוספת: גם בריאות המטפל חשובה חמישה אביזרים לגיל השלישי שחייבים להכיר והדרת פני זקן מתחיל באיך מדברים אל זקנים

זו השאלה שבה התחבטו מספר לקוחות שלי בחודשים האחרונים. והאמת היא שאין לכך תשובה אחת ויחידה, ואין תשובה אחת טובה יותר מאחרת. בספרות המקצועית נהוג לחלק את הגורמים המביאים להחלטה להעביר זקן לבית אבות ל-3 סוגים: 1. גורמים הקשורים בזקן, בפרט בעיות התנהגות, אלימות כלפי אחרים, חוסר שליטה על סוגרים, בעיות שינה קשות ושוטטות. 2. גורמים הקשורים במטפל העיקרי: עומס טיפול או הידרדרות במצב בריאותי/תפקודי כך שאינו מסוגל עוד לשמש כמטפל עיקרי. 3. גורמים הקשורים בסביבת הטיפול: מגורים באזור עם מיעוט שירותים קהילתיים או חוסר ניידות ומגורים בבית לא מותאם. בבתי האבות יש לפעמים מקרים של SOS: משפחה שמביאה בבוקר את הזקן לבית האבות לאחר שכל הלילה חיפשו אחריו ברחבי העיר. אך מעבר למצבי חירום או מה שכתוב בספרות, איך משפחה יכולה לדעת מה הזמן הנכון להעביר את יקירם לבית אבות? כל משפחה תיתן מענה שונה לשאלה זו, ואי אפשר למצוא תשובה אחת המקובלת על כולם. התשובה הכי אמיתית היא: זה מורכב. במחקר שערכתי לעבודת הדוקטורט בלט הנושא של התחבטויות בעניין זה. הנשים שראיינתי סיפרו על מגוון מהלכים שביצעו או מאמצים שעשו כדי להימנע מהמעבר לבית אבות, ובכל זאת היה זה בלתי נמנע. גם הלקוחות שלי עשו ועושים מאמצים ניכרים לשמור את יקירם עם דמנציה/ אלצהיימר בבית. למשל, רחלי העבירה את אמה לגור בסמוך אליה. תחילה היתה מבקרת את אמה מדי יום ומסייעת לה באחזקת הבית וסידורים. האם נהגה ללכת למרכז יום מספר פעמים בשבוע. עם החמרה במצב הדמנציה/ אלצהיימר, היא כבר לא יכלה להמשיך במרכז יום כבעבר וברור היה שיש צורך בטיפול 24/7. רחלי חיפשה עובדת זרה שתגור עם אמה ותטפל בה. במשך כחצי שנה עברו בבית אמה כ-8 עובדות זרות, שנשארו לזמן קצר בלבד כל אחת. אמה עם הדמנציה סירבה לקבל כל עזרה, צעקה עליהן, מנעה מהן להסתובב בבית והתנהגויות שהבריחו אותן. הן פשוט קמו ועזבו מבלי להודיע דבר לבת. בעקבות מסע החיפושים, תקוות השווא, אכזבות חוזרות, תסכולים וחוסר אונים, רחלי הבינה שהסיכוי למצוא מטפלת שתתמיד עם האם נמוך מאד, ואין מנוס אלא להעבירה לבית אבות. לאחר תקופת הסתגלות האם התרגלה לבית האבות, משתפת פעולה בטיפול, חברותית ונהנית מהפעילות במקום, אוכלת וישנה טוב – כל מה שניתן לצפות לאיכות חיים טובה. המעבר לבית אבות הוא אירוע של משבר הן לזקן והן למשפחה. ההחלטה אינה מתקבלת בקלות ראש, ומלווה התחבטויות רבות, ולפעמים במשבר אנו זקוקים לעזרה והכוונה בקבלת החלטות. ותזכרו - זה שאין תרופה לדמנציה, לא אומר שאין מה לעשות. תדברו איתי ונחשוב יחד איך להיטיב את איכות החיים שלכם ושל יקירכם. לקריאה מעניינת נוספת: מה מרגיש מטפל עיקרי כשהזקן עובר לבית אבות? תשוש, סיעודי, תשוש נפש: מה זה כל זה?

בהפסקת קפה בקורס ניגשת אליי תלמידה ואמרה "ממי, את מוכנה להסביר לי....". איך ששמעתי את המילה "ממי" כבר הפסקתי להקשיב לה. אותי לא מכנים בכינויים. למה? ככה אני אוהבת. אני דנה. לא דנוש, לא דנה'לה, לא חמודה ולא ממי. בתקשורת עם אנשים זק"נים אני מקפידה על פנייה מכובדת וכל הזמן בודקת את עצמי שלא זלגתי בטעות לשימוש ב- Elderspeak. ומה זה? המושג Elderspeak (אין עדיין תרגום מקובל של המונח לעברית) מתייחס לסגנון תקשורת בין דורי המכוון לאנשים זק"נים, ומאופיין בהתנשאות כלפיהם. לאנשים צעירים רבים ישנן תפיסות שליליות בנוגע ליכולות של אנשים זק"נים, ומחקרים מראים שתפיסות גילניות (סטריאוטיפים וסטיגמות על זיק"נה והזדקנות) הן הסיבה לשימוש שכיח בתקשורת כזו. נראה שצעירים מאמצים סגנון זה בכדי להקל על התקשורת עם האדם הזק"ן (מדברים בקול חזק כי לכל הזק"נים יש קושי בשמיעה, מדברים לאט כי לכל הזק"נים קשה להבין ולעקוב וכד'). איך נשמע Elderspeak? בין היתר זה מאופיין ב: - דיבור איטי או מוגזם - הטעמה מופרזת של מילים - ריבוי במלים פשוטות - דקדוק פשטני - שימוש בגובה קול גבוה במיוחד - שימוש רב בכינויי חיבה כלפי הזק"ן, כגון "חמוד שלי" או "ממי" למתבונן מן הצד שימוש בתקשורת כזו עם זק"ן מזכיר תקשורת עם ילדים קטנים. מחקרים בנושא מגלים חד משמעית ששימוש בסגנון תקשורת זה נחווה באופן פוגעני ע"י זק"נים. ויותר מזה - מטפלים וצעירים המשתמשים בסגנון זה כדי להגביר את הקירבה ושיתוף הפעולה של הזקן בביצוע משימות למעשה משיגים תוצאה הפוכה: שימוש ב-Elderspeak מצמצם את שיתוף הפעולה של הזק"נים. הדבר נכון גם בקרב זק"נים המאובחנים כחולים בדמנציה. כאמור, סגנון תקשורת Elderspeak שכיח במוסדות לטיפול בזק"נים, אך כולנו נתקלים בסגנון דיבור זה באינטראקציות שלנו עם זק"נים. בני משפחה, אנשי מקצוע, רופאים, אחיות, מטפלים פורמליים ולא פורמליים לעתים משתמשים בסגנון זה במטרה לשדל את הזק"ן לשתף פעולה ו/או לעשות דבר מה. מה כדאי לעשות ואיך לתקשר נכון עם זק"נים - 1. חשוב שנהיה מודעים לתפיסות הגילניות שלנו כלפי זק"נים וזיק"נה, וגם נפעל לשינוי סטריאוטיפים אלו. 2. שנהיה מודעים וערניים לאופי התקשורת עם האדם זק"ן: שלנו, של בני המשפחה, של אנשי מקצוע, של רופאים, של מטפלים פורמליים ולא פורמליים. 3. ראוי שנכבד את הזק"ן ונשאל כיצד ירצה שנפנה אליו ונימנע משימוש בכינויי חיבה. ותזכרו, זה שאין תרופה דמנציה, לא אומר שאין מה לעשות/ תדברו איתי ונחשוב יחד איך להיטיב את איכות החיים שלכם ושל יקירכם. ספרות מחקרית בנושא : - Balsis, S. & Carpenter, B., D. (2006). Evaluations of Elderspeak in the caregiving context. Clinical Gerontologist, 29(1), 79-96. - Herman, R. E. & Williams, K., N. (2009). Elderspeak's influence on resistiveness to care: Focus on behavioral events. American Journal of Alzheimer's Disease and Other Dementias, 24(5), 417-423. - Lombardi, N., J., Buchanan, J., A., Afferbach, S., Campana, K., Sattler, A. & Duc, L. (2014). Is Elderspeak appropriate? A survey of certified nursing assistants. Journal of Gerontological Nursing, 40(11), 44-52. - O'Connor, B., P. & St. Pierre, E. (2004). Older persons' perceptions of the frequency and meaning of Elderspeak from family, friends and service workers. International Journal of Aging and Human Development, 58(3), 197-224. - Williams, K., N., Kemper, S. & Hummert, M., L. (2004). Enhancing communication with older adults: Overcoming Elderspeak. Journal of Gerontological Nursing, 30(10), 17-25. - Williams, K., N., Herman, R. E., Gajewski, B. & Wilson, K. (2009). Elderspeak communication: Impact on dementia care. American Journal of Alzheimer's Disease and Other Dementias, 24(1), 11-20.

לאורך שנות חיינו כולנו צוברים בבית חפצים, מכשירים, ניירות, מזכרות ופיצ'יפקעס. וככל שעולים בגיל ברור שיש יותר דברים בבית. בבית שלי החפץ שאני מתקשה להיפרד ממנו לאחר שנים רבות זו פיסת גומי לפתיחת צנצנות שקיבלנו מתנה מהבנק מתישהו בשנות ה-80, שנראה כך: אנשים עם דמנציה/ אלצהיימר מתעסקים לעתים בחפצים השונים בבית. התנהגות זו עשויה ליצור בלאגן גדול, ואם האדם עם דמנציה/ אלצהיימר מעביר דברים ממקום למקום דברים גם הולכים לאיבוד.  זו גם התנהגות שעשויה להרגיז מאד את המטפל העיקרי, שלא מבין מה העניין ונראה שהאדם עם דמנציה/ אלצהיימר סתם עושה בלאגן. התנהגות של נבירה בין חפצים לרוב נראה בשלבי אמצע של מחלות הדמנציה/ אלצהיימר. למה זה קורה? 1. עם התפוגגות והיעלמותן של מילים כאמצעי לתקשורת עם הסביבה, לעתים התנהגות זו מהווה אמצעי לתקשר עם הסביבה הפיזית. לדוגמה - אם אדם אינו יכול לומר עוד שהוא רעב, הוא יעשה זאת באמצעות חיפוש ידני אחר משהו לאכול. הידיים הפעילות מהוות ערוץ חושי להביע צרכים. 2. זו דרך לקבל מידע סנסורי מהסביבה באמצעות חוש המגע. בשונה מחוש הראייה והשמיעה, חוש המגע אינו נפגע באופן משמעותי עם העלייה בגיל. פיענוח מידע חושי של מגע הוא מאד פשוט: נעים או לא נעים לגעת. 3. נבירה בין חפצים זו פעולה מרגיעה: לחוש, להזיז, להסתכל על חפצים מוכרים, אולי חלקם אהובים זוהי פעילות מרגיעה, העשויה לתרום לתחושת הביטחון של האדם. 4. נבירה ו/או חיפוש אחר חפץ מסוים עשוי לתת לאדם תחושה של עשייה מכוונת ומשמעות (גם אם אינה מציאותית). על כל מקרה, זו תעסוקה והתעסקות בדבר מה. 5. אפשר לחשוב על נבירה כמנגנון התמודדות, וניסיונות חוזרים ליצור סדר ב"בלאגן" של החיים של האדם עם דמנציה/ אלצהיימר. מה לעשות ואיך מתמודדים? תנו למצב הרוח של האדם עם דמנציה/ אלצהיימר להנחות אתכם: אם נראה שמחפשים דברים באופן כללי ולא משהו ספציפי ונוברים בין חפצים, כדאי לאפשר להמשיך בכך, וכנראה שזו פעילות שטובה עבורם. בדומה להתנהגויות רבות אחרות בדמנציה/ אלצהיימר: התאמת הסביבה היא הדרך האפקטיבית ביותר להתמודד עם התנהגות זו. אין טעם לנסות לשכנע את האדם עם דמנציה שהתנהגות זו אינה רצויה או שהוא עושה בלאגן וכד'. תתאימו את הסביבה באופן מירבי כדי לאפשר התנהגות זו באופן שאינו מסכן את האדם עם דמנציה/ אלצהיימר או אחרים. אפשר לנסות לתחום את פעולות החיפוש והנבירה ע"י הכנת קופסאות/מגירות ייעודיות לצורך זה. מומלץ להכין קופסה של חפצים הקשורים לתחביב או עיסוק שלהם, כגון סלסלה עם כלי תפירה, כלי בישול או כלי כתיבה וכן הלאה. דוגמה: סלסלה של תפירה אפשר לכלול סוגי בדים שונים, פרווה, סרטים, דוגמאות תפירה, כרית סיכות (ללא סיכות), חתיכה גדולה של גיר חייטים, מסרגות, חוטים, מספריים גדולות (לא מתאים לכולם) וכד'. נשים לעתים קרובות נהנות לנבור בתיק גדול מלא חפצים שונים האופייניים לתיקי נשים: ארנק, פיסות נייר שונות, מסרק, מראה קטנה, אודם, קרם ידיים וכד'. גם גברים עשויים ליהנות מתיק בעל מראה גברי (תיק ג'יימס בונד), שיהיו בו בעיקר ניירות וכלי כתיבה. הכי חשוב - בטיחות! לוודא שהחפצים אינם קטנים מדי, כך שלא יהוו סכנה אם ישימו את החפץ בפה. וגם שאין חפצים חדים או דוקרים. בנוסף - 1. תצמצמו את כמות החפצים בבית באופן כללי. אין זה מציאותי להסיר או לנעול את כל החפצים, וגם לא רצוי כיוון שחפצים מוכרים תורמים לתחושת הביטחון של האדם עם דמנציה/ אלצהיימר, ומהווים רמזים סביבתיים. כדאי לצמצם את מספר החפצים הנמצאים על משטחים גלויים. 2. תדאגו לנעול חומרים מסוכנים כך שלא יוכלו להגיע אליהם: כלי ניקוי, סכינים חדות, תרופות וכד'. 3. תשימו מנעול על הארון/מגירה או אפילו על דלת החדר של מגירות/ארונות/חדרים שמהווים סכנה בטיחותית או שאתם רוצים למנוע נבירה/הוצאה של חפצים משם. 4. תציעו פעילות חלופית כמו קיפול כביסה, התאמת גרביים, קיפול מפיות, ניקוי אבק במטלית. אם ההתנהגות של האדם עם דמנציה/ אלצהיימר בזמן הנבירה הינה של אגיטציה, לחץ, טרדה וכד', עליכם להיות "בלשים" ולנסות להבין מה מניע התנהגות זו: האם הם באמת מחפשים משהו מסוים? האם הם משועממים ומחפש תעסוקה? האם הם נמצאים לבדם יותר מדי זמן? ואולי סובלים מכאבים? המלצתי - כל עוד ההתנהגות של האדם עם דמנציה/ אלצהיימר אינה פוגעת בו או במישהו אחר – כדאי לאפשר את התנהגות הנבירה. יש היבטים חיוביים להתנהגות של נבירה, בכך שהיא משמרת גמישות באצבעות ומיומנויות של מוטוריקה עדינה ובעיקר הפוטנציאל של פעילות ממוקדת זו להביא לתחושה של רגיעה ותעסוקה משמעותית לאדם עם דמנציה/ אלצהיימר. ותזכרו, זה שאין תרופה לדמנציה, לא אומר שאין מה לעשות. תדברו איתי ונחשוב ביחדאיך להיטיב את איכות החיים שלכם ושל יקירכם. לקריאה מעניינת נוספת: איך להביא אדם עם דמנציה/ אלצהיימר לביקור אצל רופא כאשר דמנציה/ אלצהיימר משכיחה מיקירנו מי אנחנו מה לא לומר לאדם עם דמנציה/ אלצהיימר

הרבה פעמים מתייעצים איתי בנושא שינויי באכילה של אנשים עם דמנציה/ אלצהיימר: יש את אלה שאוכלים פחות, ויש את אלה שאוכלים יותר. לדוגמה - לפני כחודש התייעץ איתי יהודה, שמטפל באשתו הסובלת מדמנציה/ אלצהיימר, ולאחרונה ממעטת לאכול. יהודה ממש מתוסכל, ואפילו כועס, כי הוא מתאמץ ומכין לה מאכלים שהוא יודע שהיא אוהבת, והיא - לא רוצה. ודוגמה הפוכה - לאחר הרצאה פנתה אליי בת משפחה מטפלת ושאלה מה לעשות עם בעלה שאינו מפסיק לאכול כל היום, וכל הזמן דורש עוד ועוד אוכל. כל אחד ממצבים אלו מציג אתגר משלו, ודורש התמודדות מותאמת. שינויים בתיאבון, אכילת יתר או צמצום אכילה, אכילה בשעות לא שגרתיות ועוד הם סימפטומים של דמנציה/ אלצהיימר. כידוע, המוח של כל אדם נפגע באופן שונה, וכך גם ההשפעה על צריכת מזון תהיה שונה. וגם - מה שנכון כעת עשוי להשתנות בעתיד עד כדי היפוך כיוון (מי שאוכל יותר מדי כעת עלול בעתיד לצמצם מאד באכילה). כאשר בעיות אכילה מופיעות לראשונה, יש לבצע הערכה רפואית בסיסית על מנת לבדוק אם יש משהו חדש שגורם לבעיה. בעיות אכילה פתאומיות יכולות להיגרם לעתים בשל זיהום חדש, שבץ, עצירות, בעיות שיניים או תופעות לוואי של תרופות. מה אפשר לעשות במצב מתמשך של אכילה רבה או מצומצמת? אכילת יתר: שינוי כזה יבוא לידי ביטוי בדרישה לאכול שוב ושוב את אותן הארוחות או בין הארוחות הרגילות. האדם עם דמנציה/ אלצהיימר לא זוכר ו/או לא מודע לכך שסיים לאכול לפני זמן קצר. ויכוח או ניסיון להסביר לו שממש עכשיו גמר לאכול (תוך כדי שמצביעים על השעון על הקיר) רק מביא לכעסים ולמריבות. תחשבו על רגע שבו הייתם רעבים ובמקום לקבל עזרה במציאת מזון, אומרים לכם שכבר אכלתם. כיוון שמזון זה צורך קיומי, מתעוררת תחושה של מחסור קיומי! אבל, אי אפשר לתת לאדם עם דמנציה/ אלצהיימר לאכול ללא הגבלה. איך נארגן את הסביבה במצב של אכילת יתר: 1. נקנה מוצרי מזון בריאים ודלים בקלוריות. ירקות, פירות, פריכיות וכדומה. כך נוכל להציע לאכול מהמזונות הללו כשידרוש האדם עם דמנציה/ אלצהיימר , כך שגם אם יאכל שוב ושוב במהלך היום, הערך הקלורי המצטבר יהיה נמוך יחסית והערך התזונתי הכללי ייתן מענה לצרכים תזונתיים. 2. לא נקנה מאכלים עתירי קלוריות. גם לא במטרה שיהיה משהו בבית לביקור של הנכדים. אם יודעים שהנכדים צפויים להגיע, אז קונים משהו מסוים המיועד לביקור, וזהו. ואין צורך "לפנק" את האדם עם דמנציה/ אלצהיימר ו"לפצות" על היותו במצב זה. 3. שינוי גודל הצלחות. להוציא מהבית (או להחביא בעליית הגג) את הצלחות הגדולות של מנה עיקרית. כאשר בארון יהיו רק צלחות קטנות של מנה ראשונה/קינוח, וכולם אוכלים מהצלחות אלו, יהיה הדבר סביר גם בעיני האדם עם דמנציה/ אלצהיימר, וכמות האוכל שיקבל בכל פעם שיישב לאכול תהיה מלכתחילה קטנה יותר. 4. ננסה לדחות את ההיענות לבקשה לאוכל. ננסה לדחות ב10-15 דקות כל פעם שמבקש אוכל. לעתים הבקשה תתפוגג מעצמה (זהו טבעו של זיכרון לקוי). מומלץ להציע להכין שתייה חמה/קרה כתחליף לאוכל. 5. נגיש שתייה לצד המזון, גם אם לא ביקשו. זה עוזר להשיג גם מטרה של מניעת התייבשות וגם מטרה של מילוי נפח הקיבה (פחות מקום לאוכל). 6. נאכל ליד שולחן. לא לפני הטלוויזיה, ליד המחשב, במיטה או כל מקום אחר. הדבר תקף לכל באי הבית (כן, גם הנכדים). צמצום אכילה לרוב, ככל שמתקדמת הדמנציה/ אלצהיימר יש נטייה לצמצם את האכילה. יש לזה כמה סיבות, ביניהם קושי בהבנה מה לעשות עם המזון, איך להשתמש באביזרי אכילה, שינויים בבליעה ועוד. לעיסה ובליעה הן פעולות שכרוכות בהפעלה מורכבת, מסונכרנת ויעילה של איברים ושרירים רבים. עם הזמן האותות במוח ששולטים בפעילות מורכבת זו נפגעים ואינם פועלים כראוי. לפעמים באנשים עם דמנציה/ אלצהיימר מתקדמת נראה בעיות נטייה להחזיק מזון בפה או לירוק אותו. זה מצב מאד מתסכל עבור מטפלים עיקריים. מה אפשר לעשות כדי לעודד אכילה: 1. להגיש מאכלים שהם אוהבים. גם מה שנחשב "לא בריא" עבורנו. לאנשים עם דמנציה/ אלצהיימר, וזקנים באופן כללי, יש צרכים תזונתיים שונים. לי בוודאי לא כדאי לאכול שמנת מדי בוקר, אבל לאדם הממעט לאכול, זה בהחלט יכול להתאים ולסייע באספקת הצרכים התזונתיים שלו. 2. לעדכן את התזונה. דיאטה שמנעה או צמצמה סוגי מזון מסוימים בעבר אינה בהכרח עדכנית ומתאימה לאדם עם דמנציה/ אלצהיימר בשלבים מתקדמים. אולי כבר לא צריך להימנע באופן נוקשה כל כך ממלח או סוכר, שעשויים להגביר את טעם המזון ולעודד אכילה. צריך להתייעץ מחדש עם תזונאי/ת ולבדוק מה מתאים ומה לא מתאים כעת. 3. להקטין גודל המנות. כאשר אנו מגישים מנה גדולה למי שלא רוצה בה, זו נראית כמו מנה ענקית שאי אפשר לסיים ואין חשק בכלל להתחיל. כדאי להגיש מנות קטנות, שנראה שניתן לסיים בקלות, וזה עשוי לעודד את יקירנו להתחיל. 4. להגיש רק מנה אחת בכל פעם: אנחנו חיים בחברת השפע ורובנו אוהבים שיש לנו בחירה, אבל דווקא לאדם עם דמנציה/ אלצהיימר מגוון עשוי להיות מכשול. עדיף להגיש רק פריט מזון אחד בכל פעם – זה פחות מאיים ומונע הסחות דעת. 5. להתאים את מרקם המזון: אם יש בעיות בליעה, יש לרוב צורך בהתאמת מרקם המזון והשתייה. יש מגוון אמצעים לעשות זאת כגון טחינת מזון או הסמכה. כדאי להתייעץ עם דיאטנית וקלינאית תקשורת לשם התאמת המרקם והתפריט. זוכרים את הסיפור של יהודה מההתחלה? אז הוא שורד שואה, והנושא של אוכל הוא בנפשו על רקע חוויות אישיות של רעב ומחסור במזון. וזה נדבך נוסף לקושי שלו בהתמודדות עם ההזנה של אשתו עם הדמנציה. מעבר לכל העצות וההתאמות המעשיות שעשינו, העבודה עם יהודה עסקה בקבלת המצב של אשתו, כך שיוכל להבין ולכבד את מה שמתאים לה עכשיו: שהסירוב למזון שהכין עבור אשתו אינו עלבון אישי או מניפולציה, ושהיא אינה גוועת ברעב, אלא קשובה לצרכים המשתנים של גופה. העיסוק במזון בדמנציה/ אלצהיימר, בין אם זה יתר או צמצום, הוא קשה לנו רגשית, כי מזון ואכילה זה לא רק לצורך קיום חיים, אלא אמצעי להביע רגש במערכות היחסים שלנו. חשוב שנדע ונפנים כי השינויים המתרחשים בעניין מזון בדמנציה/ אלצהיימר אינם קשורים למערכת היחסים - זה נטו עניין גופני-פיזי. האדם עם דמנציה/ אלצהיימר קשוב לצרכים הפיזיולוגיים שלו, וכל הדברים האחרים שקשורים למזון, הזנה, האכלה, אכילה והכלה כבר לא משמעותיים. אולי יש בידיעה זו שחרור קל עבורנו. ותזכרו, זה שאין תרופה לדמנציה לא אומר שאין מה לעשות. תדברו איתי ונחשוב יחד איך להיטיב את איכות החיים שלכם ושל יקירכם. לקריאה מעניינת נוספת: בקשות של אדם עם דמנציה/ אלצהיימר מפגשי חגים ואנשים עם דמנציה/ אלצהיימר מה לא לומר לאדם עם דמנציה/ אלצהיימר

"כשאמא שלי פונה אלי בחביבות ושואלת: "מי את, אנחנו מכירות?", כאילו הייתי זרה מוחלטת, זה מרגיש כמו בעיטה בלתי צפויה בבטן, כזו שמוציאה את כל האוויר ואחריה אי אפשר לנשום. אני מסתכלת עליה ורוצה לצרוח – זאת אני! הבת שלך! איך זה יכול להיות שאת שואלת מי אני? איך את לא יודעת מי אני?! אני!" שיחה כזו קיימתי לאחרונה עם לקוחה שאמה חולה בדמנציה. והאמת היא שקשה למצוא משהו להיאחז בו או להתנחם בו במצב הזה. גם אם אנחנו יודעים שמה שנפגע בדמנציה זה הזכרון, כשמישהו שיקר לי, שאני בשר מבשרו, מכירה כל חיי וקרובה אליו כל כך, זה מצב שקשה להאמין שהוא אפשרי במציאות. וכשזה קורה... זה מפתיע, זה מטלטל, זה עצוב ובעיקר זה כואב כל כך. הם לא באמת שוכחים. בדמנציה, הזכרון לטווח קצר הוא הראשון שנפגע, וזיכרון לטווח ארוך נשמר למשך זמן רב יותר. שמעתם על FILO? זה מתייחס לתופעה של first in, last out . וזה מה שקורה גם בזיכרון שלנו. אנשים עם דמנציה/ אלצהיימר עשויים לזהות ולהכיר את עצמם ואתכם בתמונות מהעבר הרחוק, אך לא במפגש הנוכחי (גם אתכם ו/או גם את דמותם במראה). וגם – אנשים עם דמנציה/ אלצהיימר לעתים "נוסעים" בזמן ומרגישים שהם בתקופה אחרת בחייהם: בני 20, 30, 40... לפיכך, הם מצפים שגם האנשים סביבם ייראו בתקופת החיים שהם מרגישים, ומתקשים להתגבר על השינויים במראה של אנשים אחרים. לרוב הקושי בזיהוי אנשים אחרים (ואת עצמם) מופיע בשלבי אמצע והלאה של דמנציה/ אלצהיימר על רקע הפגיעה המתקדמת במוח. ההתמודדות אינה פשוטה, אבל יש כמה דברים שאפשר לעשות בנוגע לקושי בזיהוי: 1. זה לא אישי – זאת המחלה. אמא או אבא שאינם מזהים את ילדם זו חוויה מאד כואבת. גם לבני זוג. אבל זו המחלה. אין להם שליטה על זה, המוח שלהם גוסס. 2. תקבלו את המצב. לא להתווכח – לא תוכלו לשכנע את האדם עם דמנציה שאתם אדם זה או אחר. 3. אם האדם עם דמנציה טועה באופן עקבי ומזהה אתכם כמישהו אחר, תנסו לדבר איתם על מה מאפיין את מי שהם רואים בכם בטעות. אולי יש משהו בדמיון הפיזי מעורר אצלם זיהוי של אדם אחר. אחת הלקוחות שלי היתה מתוסכלת מאד שאמא לה התחילה לזהות אותה כאחות של האם (כלומר הדודה של הלקוחה שלי). עודדתי אותה לשאול את האם ולבקש ממנה לספר על האחות. אמה הפליגה בסיפורים על טוב ליבה, נדיבותה וכמה שהאחות עזרה לה בחייה. אחרי שיחה זו ללקוחה כבר לא היתה בעיה עם הבלבול בזהות, כי הבינה שאמה אולי לא מזהה אותה ספציפית, אך מייחסת לה תכונות נפלאות ומעריכה את העזרה שהבת נותנת לה. 4. תציגו את עצמכם כל פעם מחדש. תחשבו רגע איך אדם עם דמנציה מרגיש כאשר כל הזמן פוגש באנשים זרים. בוודאי אנשים שמגיעים לבית שלו ומתנהגים כאילו זה שלהם. תהיו נדיבים – תמסרו את המידע ביוזמתכם. ולעולם אל תבחנו אותם. אם אתם נוהגים להתחבק ולהתנשק בתחילת מפגש, תשקלו קודם לבקש רשות לעשות זאת. כן, זה מרגיש מגוחך עבורכם - כי אתם עם זיכרון תקין. עבור אדם עם דמנציה/ אלצהיימר זה משדר כבוד למרחב האישי שלהם ואפשרות לבחור מה מתאים להם. 5. תשתמשו בחושים אחרים: חוש הריח: אם יש לכם בושם/אפטרשייב שאתם נוהגים להשתמש בו זמן רב, תקפידו להתבשם בו כדי שישמש רמז נוסף למי אתם. למשל, אמא שלי במשך שנים השתמשה בבושם של נינה ריצ'י ועד היום הניחוח הזה מיד מביא אותי לחשוב עליה, על אף שכבר מזמן עברה לבשמים אחרים. חוש השמיעה: לעתים הם יזהו את הקול שלכם, וזה יעורר את תהליך הזיהוי גם אם יש קושי בזיהוי החזותי. 6. אפשר ליצור סדרת תמונות כרונולוגי המציג אתכם בשלבי חיים שונים עד היום. כך האדם עם דמנציה/ אלצהיימר יוכל לעקוב אחר השינויים החזותיים שהתרחשו בכם מהנקודה שבה הם כן מכירים אתכם. לילדים בוגרים כדאי להתחיל את רצף התמונות מהינקות, ולבני זוג כדאי להתחיל מזמן תחילת הקשר. זה לא תמיד עובד, ולעתים נדרשות הרבה חזרות, אך יש אנשים שעבורם הרצף התמונתי היה פתרון אפקטיבי, לפחות לזמן מסוים. מחקר מ-2004 מצא שיש השפעה חיובית להצבת שלטים או פתקים עם תמונות בסמוך לדברים שאנחנו מעוניינים שאנשים עם דמנציה/ אלצהיימר יזכרו. כך שהצבת תמונות של קרובים ברחבי הבית ולידם כיתוב ברור עם השם עשוי לסייע בשמירה על היכולת לזהותם לאורך זמן רב יותר. וכמו שאמרתי ללקוחה העצובה, וחשוב שנשמור לעצמנו בתודעה ובלב: זה שיש קצר מוחי ולא זיהו אותנו באותו הרגע – לא אומר שנשכחנו מליבם של יקירנו. המסע עם דמנציה ארוך ומפותל. בסרטון זה הוספתי עוד נקודות להבין למה זה קורה ומה לעשות: ותזכרו - לדמנציה אין תרופה, אבל יש כל כך הרבה שניתן לעשות להיטיב את איכות החיים שלכם ושל יקירכם. תדברו איתי ונחשוב על כך ביחד. לקריאה מעניינת נוספת: תחשות זמן לקןיה בדמנציה/ אלצהיימר איך לעשות נכון העלאת זכרונות כמה זמן נמשכת דמנציה/ אלצהיימר

לקוח המטפל באשתו עם דמנציה/ אלצהיימר סיפר שהרופאה זימנה את אשתו לביקורת, אבל הוא לא מצליח לקחת אותה לרופא. הוא קובע תור, וכשהוא מבקש ממנה להתארגן ולבוא לרופא היא מסרבת בתוקף, כל פעם בתירוץ אחר.... וחוזר חלילה. מי מאיתנו אוהב ללכת לרופא? בכל ביקור אצל רופא יש פוטנציאל לקבל בשורה לא טובה על מצבנו הבריאותי, ורבים מאיתנו נמנעים מלבקר אצל רופא, לא עושים בדיקות סקר ובדיקות מנע. אדם עם דמנציה/ אלצהיימר חווה את אותה חוסר התלהבות לבקר אצל רופא, בדיוק כמונו. גם אם אינם יודעים לומר זאת בבירור, הזיכרון של הרגש בנוגע לרופאים עשוי להיות לא חיובי. לפעמים הם לא רוצים להיות במצב שבודקים, נוגעים או ממששים אותם. לפעמים הם לא ממש מבינים מה המשמעות של "ללכת לרופא". לפעמים הם לא רוצים לשמוע מהרופא בשורה לא טובה. אם זה קורה, ולא משנה מה הרקע לכך, תנסו להיעזר בהמלצות הבאות: 1. תשתדלו לתאם תור לשעה שיקירכם בדרך כלל במצב טוב במהלך היום. אל תתביישו, ותספרו לרופא מה הנסיבות שחשוב שיקירכם יקבל תור בטווח שעות מסוים. 2. תסבירו את הצורך ללכת לרופא במשפט פשוט וקצר ללא המון מידע. לא נכון: "את צריכה ללכת לרופא כי בזמן האחרון את כל הזמן מתקשרת אליי ושואלת את אותן השאלות. בשבוע שעבר סיפרת לי שהלכת למכולת ושכחת את הארנק בבית. ושלשום השכנה התקשרה ואמרה שהשארת את הדלת פתוחה. הרופא צריך לבדוק אותך." נכון: "צריך ללכת לרופא." זהו. אין צורך להרחיב או להוסיף או לספר סיפורים. זו המנטרה שחוזרים עליה שוב ושוב בקול רגוע ויציב. לשאלות/טיעונים שלהם – למה אני צריך ללכת לרופא, אני לא מרגיש שיש בעיה, הלכתי לרופא לפני שבוע, אני לא אוהבת את הרופא, מה פתאום ללכת לרופא אם אין בעיה – יש תשובה אחת: "צריך ללכת לרופא". כאמור, זו מנטרה. 3. תספרו שהרופא שלח הודעה וביקש שיבואו לביקור מעקב: רוב האנשים בדור הזה נענים לסמכות רפואית, ויסכימו לביקור מעקב שמבקש הרופא. אם אפשר, תנסו לתאם עם הרופא או המזכירות שיתקשרו אל יקירכם עם דמנציה/ אלצהיימר, ובאמת יבקשו מהם לבוא למרפאה לביקור. רצוי בסמוך למועד התור המתוכנן. 4. תשתפו בתוכנית רק כאשר יוצאים מהבית: בדומה לתוכניות אחרות שעשויות לעורר התנגדות, לא כדאי לשתף את יקירנו בנוגע לתור לרופא זמן רב לפני שעת הביקור. יש מקרים שבהם נעדכן על כך כאשר יוצאים מהבית. יש מקרים שבהם נעדכן על הביקור אצל הרופא ממש כאשר מגיעים לשם. אתם מכירים את יקירכם עם דמנציה/ אלצהיימר הכי טוב, וגם את עצמכם: תחשבו מה התזמון המתאים ביותר, כך שתהיה חרדה מינימלית, זמן התנגדות מצומצם ואתם תוכלו לשמור על קור רוח בהתייחסות שלכם. 5. תשלבו את התור לרופא כחלק מפעילות שגרתית. תכננו את היום כך: א. יוצאים מהבית לצורך עריכת סידורים או מטלה קצרה (טיול הליכה רגלי, רכישה קטנה בחנות, למסור מעטפה בדואר, קניית עיתון במכולת וכד'). ואז- ב. הולכים לתור לרופא. ואז - ג. עושים פעילות שהאדם עם דמנציה/ אלצהיימר אוהב במיוחד (בית קפה, מסעדה, סרט, גלידריה וכד'). הפעילות האהובה עליהם לאחר התור לרופא הינה חשובה ביותר ואין לוותר על כך! צריך לתכנן מראש מה תהיה הפעילות הזו. אל תנסו להיות ספונטניים ולשאול אותם מה מתחשק להם בתום הביקור. תהיו בעלי תוכנית ברורה המתאימה לשעות היום ורמת האנרגיה שצפויה להיות להם ולכם בתום הביקור. 6. תתאמו מראש עם הרופא את מטרת הביקור: תמסרו מידע רלוונטי, תשתפו במה שמטריד אתכם, תדריכו אותו למה לשים לב ומה לשאול את יקירכם. ביקור אפקטיבי כרוך בהכנה מוקדמת. הזמן בחדר הרופא עשוי להיות קצר, ורצוי שיהיה ממוקד. תכתבו או תתקשרו לרופא מבעוד מועד כדי ליצור שותפות להשגת ביקור רופא שיסייע לכם בהמשך הטיפול. תביאו אמצעי כתיבה, ובמהלך הביקור תרשמו את מה שהרופא שואל ובודק, וכמובן מה ההמלצות. גם בשבילנו ביקור רופא זהו מעמד מלחיץ, ואפילו בעלי זיכרון מצוין יתקשו לשחזר במדויק את המידע הרפואי שנמסר. 7. אם יש אפשרות, תביאו רופא לבית של האדם עם דמנציה. ביקור רופא בבית לעולם יהיה נוח ונעים יותר בסביבה מוכרת המשרה ביטחון על האדם עם דמנציהש אלצהיימר. 8. במצבים של דמנציה/ אלצהיימר ראוי לחשוב מראש מה המטרה של בדיקות/בירור ומעקב על מצב כרוני. לפני שנתחיל בירור ו/או בדיקות שונות ראוי שנשאל את עצמנו – במידה ויהיה ממצא בעייתי, האם יקירנו עם דמנציה מסוגל/ יכול/ רוצה להתמודד עם הטיפול הרפואי המומלץ? לעתים קרובות הטיפול הרפואי דורש מידה רבה של שיתוף פעולה, איפוק, סבלנות ועוד התנהגויות שמהוות קושי לאנשים עם דמנציה. לדוגמה: לאבא של לקוחה היו כאבים במפשעה והרופא אבחן ערמונית מוגדלת והמליץ על בירור מקיף אם זה ממאיר. האיש היה בשלבי אמצע של דמנציה/ אלצהיימר וכבר נזקק לעזרה רבה בתפקודי היום יום, לעתים קרובות צעק וקילל את המטפלת ושיתף פעולה חלקית. בשיחה משפחתית חשבנו מה ההשלכות של בירור מקיף, והבינו שאם יימצא גידול הם אינם מעוניינים בטיפול כימותרפי או הקרנות או כל טיפול אנטי סרטני עבור האב. ולעתים קיימת בעיה כרונית שבמעקב ללא שינוי בטיפול רפואי לאורך זמן. גם במצב זה לעתים ראוי לשאול מה התועלת אל מול ה"מחיר" במצבים של דמנציה. לדוגמה: בן הזוג של לקוחה בשנות ה-80 נמצא בשלבי אמצע של דמנציה/ אלצהיימר. הוא במעקב מזה שנים לאחר אירועים רפואיים שונים. הם גרים בפריפריה והמעקב מתבצע במרפאות בעיר הקרובה ביותר לביתם. בפעמים האחרונות הנסיעות למעקבים אלו היו כרוכים במתח רב לבת הזוג, כעסים וצעקות על רקע חוסר שיתוף פעולה של האיש: הוא לא הבין למה ולאן נוסעים, לא רצה לצאת מהבית, לא רצה להמתין בתור במרפאה, צעק על האישה וסירב לבדיקה גופנית של הרופא. לאחר שיחה משפחתית סוכם שפגישות מעקב אלו "עולות" למטפלת העיקרית יותר מהתועלת שיש במעקב, שגם אם יהיה ממצא כלשהו יסכימו רק לפעולות רפואיות של הקלה על כאבים וסבל. לפעמים- עם כל ההכנות המתאימות, בכל זאת ייתכן שנצטרך לתאם מחדש, שלא יסכימו לצאת מהאוטו, שלא ישתפו פעולה בבדיקה, שיתנהגו בגסות במרפאה ועוד מגוון התנהגויות שמאתגרות אותנו. ולגבי הסיפור בהתחלה: אחרי התייעצות הלקוח קבע מחדש את התור ביום שלישי בשעות הבוקר, שילב את היציאה למרפאה עם הליכת הבוקר השגרתית ואיסוף עיתון, והושגה הפנייה לבדיקת דם. עוד לא יודעת אם גם ההליכה בבוקר למעבדה עברה בהצלחה, על זה יעדכנו בהמשך. ותזכרו - זה שאין תרופה לדמנציה, לא אומר שאין מה לעשות. תדברו איתי, ונחשוב ביחד איך להיטיב את איכות החיים שלכם ושל יקירכם. לקריאה מעניינת נוספת: למה אנשים עם דמנציה/ אלצהיימר עייפים כל כך? למה אדם עם דמנציה/ אלצהיימר מתעסק כל הזמן בחפצים? נהיגה ודמנציה/ אלצהיימר