“אל תיגע בי!”: מה עומד מאחורי התנגדות לטיפול בדמנציה/ אלצהיימר
- ד"ר דנה פאר מומחית לדמנציה
- לפני 5 שעות
- זמן קריאה 5 דקות
העור הוא איבר החישה הגדול ביותר של האדם.
אנחנו קולטים הרבה מידע מהסביבה באמצעות מגע ומישוש.
ההתייחסות לחוש זה והשפעות השינויים הקוגניטיביים בדמנציה/ אלצהיימר
מועטה יחסית בהשוואה לשינויים בחוש השמיעה והראייה.
אולם, חשוב שנתייחס למגע ולמישוש, ובפרט להשפעתן על שיתוף הפעולה
או התנגדות במשימות טיפוליות בדמנציה/ אלצהיימר.
המשמעות והצורך במגע:
ב1965 ערך צמד החוקרים הארי ומרגרט הרלו ניסוי בקופיפים צעירים
לבירור משמעותו של מגע להתפתחות. הם הפרידו קופיף מאימו
ושמו אותו בכלוב עם 2 בובות דמויות אמא קופה.
בובה אחת היתה עשויה מחוט תיל וסיפקה מזון לקופיף.
הבובה האחרת היתה מצופה בד רך ונעים אך לא סיפקה מזון.
תצפיות הניסוי הראו שהקופיף העדיף באופן ברור את בובת הבד,
על אף שלא סיפקה את הצורך הקיומי הבסיסי של מזון.
הקופיף היה יונק מהבקבוק שהוצב על בובת חוט התיל
ומיד עם סיום האכילה רץ להתחבק/ להתכרבל עם בובת הבד.
סדרת ניסויים כאלו הראו העדפה מובהקת של הקופיף לבובה
המספקת מגע נעים, חמים, מחבק על פני הבובה מספקת המזון.
ניסויים אלו מהווים בסיס להבנה המקובלת כיום בחשיבות ומרכזיות
של מגע בהתפתחות ובשלומות (well-being) של יונקים, וביניהם בני אדם.
ממדים ומאפיינים של מגע:
אנחנו לא ממש חושבים על כך, אולם למגע יש ממדים רבים המשפיעים על החוויה:
אופי המגע: איך נוגעים בנו, כולל איכות, איזה חלק בגוף, משך המגע ואני נותנת או מקבלת מגע
המצב: מתייחס להקשר שבן מתרחש המגע, בתזמון, הכוונה, הנסיבות והסביבה.
מערכת היחסים: המאפיינים של מי שנמצא במגע כמו מידת קירבה והיכרות, ניסיון חיים, מגדר, תפקיד חברתי, תרבות, דת וזהות.
שפת גוף: מה עושים כאשר נוגעים: מה מרחק הגוף, מה המנח הכללי של הגוף, קירבה גופנית, הבעת פנים, קשר עין, תנועה ונשימה.
שינוי בכל אחד מהממדים משפיע על החוויה של האדם ביחס למגע, הן כמקבל והן כנותן.
צריכה להיות התאמה (לרוב לא מדוברת וסמויה) בין שני השותפים למגע.
לדוגמה, אם אחד השותפים חווה את המגע כממושך מדי,
הדבר להשפיע על המשמעות והחוויה שלהם את המגע,
כמו גם הנכונות למגע נוסף מאדם זה בעתיד.
הבדלים תרבותיים עלולים גם כן להוות מקור לאי התאמה של מגע.
לדוגמה, אדם שניגש לברך אדם ורגיל בנישוק הלחיים שלוש פעמים לסירוגין,
בעוד השותף רגיל לנישוק הלחיים אבל רק פעמיים -
ברור שייווצר מצב שבו שני הצדדים נבוכים.
מגע פונקציונלי לעומת מגע אוהב:
מגע פונקציונלי הוא מגע המשמש לביצוע משימה טיפולית.
מגע זה שונה במהותו ממגע "אוהב", שהוא מגע שאין לו מטרה משימתית,
אלא מהווה אמצעי ליצירת קשר, לעורר או להביע רגש, להציע נחמה.
ליטוף, חיבוק, עיסוי קל, אחיזת ידיים.
בטיפול באדם עם דמנציה/ אלצהיימר יש הרבה מגע פונקציונלי.
הצורך לעזור יותר ויותר לאדם עם דמנציה/ אלצהיימר בביצוע תפקודי
היום יום מחייב יותר ויותר מגע.
אפילו אם המגע במשימה הטיפולית נעשה על ידי אדם קרוב
(בן/בת זוג, ילדים בוגרים) הוא יחווה זאת כמגע פונקציונלי ולא מגע אוהב.
המגע הפונקציונלי עלול להיות חוויה של פלישה המלווה באובדן שליטה;
מתי מתקיים, כמה זמן נמשך, מה איכות המגע (חזק, חלש, רציף, קטוע)
ו"כניעה" למישהו אחר.
כולנו חווים מגע פונקציונלי במגוון מצבים:
בדיקה גופנית של רופא, טיפול שיננית, לקיחת דם,
מדידות אצל התופרת, צביעת שיער במספרה.
בכל המצבים הללו המגע של איש המקצוע הוא לטובת ביצוע המשימה.
פעמים רבות המגע הזה אינו נעים לנו, ואף כואב.
אבל, אנחנו (עם המוח התקין) מודעים לצורך במשימה ומגייסים ויסות רגשי
ואיפוק כדי לשאת את המגע הנדרש.
לאדם עם דמנציה/ אלצהיימר יש פחות ופחות משאבים קוגניטיביים,
והוא מתקשה לגייס את הוויסות והאיפוק הנדרשים לשאת מגע פונקציונלי.
השפעה של שינוי קוגניטיבי על תגובות למגע פונקציונלי:
שינוי קוגניטיבי עלול להשפיע על החוויה של מגע ולהתבטא בצעקות,
קללות, צרחות, השתוללות, מכות, בעיטות וכדומה
בזמן שמטפלים מנסים לבצע משימה טיפולית.
חלק מהשינוי הקוגניטיבי עשוי להיות בשל הזיות מגע (ראו בהמשך),
אך עיקר השינוי חל בפרשנות ממדי המגע שהוזכרו לעיל:
המצב, מערכת היחסים ושפת הגוף.
החדשות הטובות הן שניתן להשפיע על חוויות מגע בהתייחס לממדים אלו.
מנקודת המבט של אדם עם דמנציה/ אלצהיימר יש משמעות רבה יותר
למערכת היחסים ולמצב הספציפי מאשר למשימה או לטיפול שהמטפל מנסה לבצע.
דוגמה 1:
לא לעשות:
חיה יושבת בסלון ולפתע המטפלת ניגשת אליה ומושכת בידה להקימה כדי להוביל לשירותים. חיה מתנגדת לקום. היא לא מבינה למה מפריעים לה לשבת על הספה, המגע המושך ביד שלה מפתיע ולא נעים, והמטפלת בכלל לא נראית נחמדה באותו הרגע.
הסברים של המטפלת לא יעודדו חיה לקום או ירגיעו את תגובת "הילחם" שהופעלה באמיגדלה שלה עם המגע הבלתי צפוי והמאיים (משיכה).
כן לעשות:
לגשת מקדימה בפנים מחייכות + קשר עין
להראות עם הידיים הכוונה לעמוד
להושיט יד באופן המיועד ללחיצת יד
כאשר חיה מושיטה ידה ללחיצה אז אפשר להתקרב ולעזור לה לקום.
כל זה יכול להיות מלווה בהסבר מילולי קצר ותמציתי.
אם חיה מסרבת לקום – המטפלת מפסיקה, וחוזרת לנסות שוב בעוד 5-10 דקות או מציעה לחיה סיבה אחרת לקום מרצונה לפני שנוגעת בה.
דוגמה 2:
בסרטון זה מוצגת גישה של מגע בטוח באמצעות עזרה לאדם עם דמנציה/ אלצהיימר לנקות לכלוך מהחולצה:
הזיות של מגע:
הזיות מגע או מישוש שכיחות פחות מהזיות בראייה או שמיעה, אך מהוות אתגר טיפולי משמעותי.
"תסמונת אקבאום" (Ekbom syndrome) "משהו על העור":
הזיות אלו שכיחות יותר בדמנציה מסוג גופיפי לואי ובדמנציה על רקע פרקינסון.
החוויה של האדם היא ש"משהו הולך" על העור, לעיתים קרובות אלו
נחווים כג'וקים/ נמלים/ זבובים וכד', והמצב נקרא סינדרום אקבאום.
הניסיון של האדם להתמודד עם החוויה המבהילה הזו עשויה להתבטא
בגירוד רב וחוזר עד זוב דם ופגיעה עצמית חמורה.
הטיפול בהזיה מסוג זה מחייבת טיפול תרופתי בפיקוח רפואי.
הזיה שמגע של מים כואב/ צורב:
הזיה זו עשויה להופיע בכל סוגי הדמנציה, ושכיחה יותר בשלב אמצע ו/או מתקדם.
האדם עם דמנציה אינו יודע לתמלל ולומר למטפלים שהמגע של המים
מהווה חוויה כואבת עבורו, אלא יתנהג זאת:
המגע הראשוני של המים על העור ילווה בצעקות, קללות, צרחות,
תוקפנות פיזית כלפי המטפלים,
תנועות גוף המנסות לחמוק ממקור המים וכדומה.
פעמים רבות המטפלים מגדירים את האדם כ"מתנגד לרחצה"
מבלי להתייחס למצוקה שההתנהגות הזו משדרת.
למה זה קורה? לא ברור.
אנשים עם דמנציה בשלב אמצע+ לרוב בעלי יכולת מוגבלת לתאר במילים
מה הקושי ולכן על המטפלים להתייחס להתנהגות כתקשורת המעידה על מצוקה.
מה אפשר לעשות?
להימנע ממגע ישיר של המים על העור של האדם עם דמנציה/ אלצהיימר.
מניחים מגבת/ חלוק/ בד על הגוף של האדם ומרטיבים אותם.
המים עוברים דרך המגבת לגוף באופן שאינו נחווה ככואב/ צורב.
לעיתים, חוויית הכאב מהמים תחלוף לאחר הרטבת הגוף כולו במים
ואז ניתן להסיר את המגבת/ בד ולהמשיך מקלחת בלעדיהם.
לעיתים, החוויה של מים ככואב/ צורב עלולה להימשך,
ויש להמשיך להרטיב רק דרכם.
כך גם לגבי חפיפת ראש:
מגבת ייעודית לראש שמרטיבים דרכה, מסירים, משתמשים בשמפו,
מחזירים את המגבת ושוטפים דרכה.
בגישה זו יש הרבה יותר מגבות רטובות,
אבל הרחצה איננה עוד שדה קרב.
הזיה ש"הכל רטוב":
באופן מפתיע, גיליתי שאין חיישן בגוף או בעור שלנו ייעודי להבחין בתחושה של רטיבות.
תחושה זו נובעת משקלול הנעשה של מספר מאפיינים של חפץ
בשילוב עם מידע מחושים אחרים המעוררים ציפייה לתחושת רטיבות.
בשפה מקצועית זה מעין תערובת של מגע (touch blend)
המושפעת מאד מטמפרטורה ומלחץ המופעל על חפץ.
בדמנציה/ אלצהיימר לעיתים יש הזיה המתבטאת בכך
שהאדם מרגיש כל חפץ שהוא נוגע בו "רטוב".
בשל חוויה זו עלול האדם עם דמנציה/ אלצהיימר:
לזרוק חפצים ללא אבחנה (גם מייד לאחר שהוציא מהאריזה)
לנסות "להספיג" או לסחוט דברים שוב ושוב
להחליף בגדים שוב ושוב
ללכת לשירותים ללא הפסקה (מרגיש שהמכנסיים כל הזמן רטובות) ועוד.
לרוב יהיה צורך להיעזר בטיפול תרופתי לצמצום הזיה זו,
אולם ההצלחה של טיפול תרופתי עלולה להיות חלקית.
לצד התרופות, לתת לאדם עם דמנציה/ אלצהיימר לאחוז חפצים חמים
(לדוגמה, בגדים שחוממו במייבש)
עשוי לצמצם את החוויה ש"הכל רטוב".
תחושה של רטיבות במהותה מלווה בתחושה של קור,
והשימוש בחום עשוי להוות אמצעי נוגד לכך.
חשיבותו של מגע אוהב:
וירג'יניה סאטיר, פסיכותרפיסטית משפחתית חשובה,
טבעה את ה"מתכון" לכמות מגע יומי למבוגרים:
4 חיבוקים כדי לשרוד,
8 חיבוקים כדי לתחזוקה עצמית,
ו-12 חיבוקים כדי לשגשג.
לסיכום,
כמו כל החושים, מגע ומישוש מושפעים מהשינויים ניווניים המתחרשים במוח בדמנציה/ אלצהיימר.
רוב המגע שחווה אדם עם דמנציה/ אלצהיימר הוא מגע פונקציונלי,
העלול להיות בהרגשה של אובדן שליטה, פחד וחרדה ולהביא להתנגדות למשימה הטיפולית.
המפתח להתמודדות עם התנגדות מסוג זה איננה בדיבור והסברים
למה כן/ לא צריך לבצע משימה טיפולית, אלא-
המטפלים צריכים להתאים את אופי וממדי המגע למצב ולאדם עם דמנציה/ אלצהיימר.
כידוע, גמישות ויצירתיות חיוניים להתמודדות עם דמנציה/ אלצהיימר.
ותזכרו, זה שאין תרופה לדמנציה לא אומר שאין מה לעשות.
תדברו איתי ונחשוב יחד איך להיטיב את איכות החיים שלכם ושל יקירכם.
בטח יעניין אתכם גם:
תגובות