לשבת יחדיו לארוחת ערב שבת.
יש משפחות שאצלן זה אירוע שבועי.
בדמנציה היכולת להשתתפות החברתית משתנה.
המפגש המשפחתי הזה יכול להיהפך לאירוע מורכב.
אני נלהבת לארח את שרון שני גונן, קולגה יקרה בעלת גישה מקצועית ייחודית והמון ידע מעשי, שאני כל הזמן לומדת ממנה.
הנה מה ששרון ממליצה למפגשים משפחתיים עם אדם עם דמנציה:
האנשים בסיפור שלנו הם מוטי, בן 83 אשתו רחל – בת 82 המאובחנת עם דמנציה ובנותיהם – דליה ותמר. מוטי ורחל מתגוררים בקיבוץ, דליה ותמר מתגוררות בישובים אחרים.
מוטי מטפל בעצמו ברחל, ובשלב זה מתנגד להכניס מטפלת הביתה. הבנות ממש רוצות להכניס מטפלת.
הבנות ומוטי הזמינו אותי להתייעצות והנושא הראשון שמעלות הבנות הוא השתתפות ההורים בארוחות השבת המשפחתיות;
"אתן לא מבינות איזה סבל אני צריך לסבול בשביל זה" אומר מוטי.
"כן, אמא יושבת כל הארוחה, ואחר כך בקפה, ואז אנחנו חוזרים הביתה והיא באי שקט, היא עושה קולות והולכת הלוך וחזור, היא לא מוצאת לה מקום, שעות ככה, לפעמים אפילו עוד למחרת היא סובלת, ואני סובל איתה".
"אבל אבא" אומרת דליה, "איך זה קשור לארוחה?".
פה אני מתערבת ומסבירה, שהרבה פעמים אדם עם דמנציה יכול להיות במקום שמעמיס מאד מבחינתו – קולות, ודרישות, ופניות – כל אלה הופכים לעומס גירויים במערכת העצבים, וגורמים למצוקה גדולה.
מצוקה זו מתבטאת לפעמים באי שקט, בקושי להירדם, בקולות והתנהגויות מצוקה ואפילו באלימות.
"אבל אנחנו כל כך רוצים שתהיו איתנו בארוחת שבת" אומרות הבנות, "זה הזמן היחיד שכולנו יחד, הנכדים, בנות זוגם והנינים, כולם רוצים להיות עם סבא וסבתא . אם סבתא לא יכולה, אז לפחות תבוא אתה, בלעדיה".
"אני לא הולך בלי רחל" אומר מוטי, "שישים שנה אנחנו עושים הכל ביחד, אני לא מתכוון להפסיק עכשיו. ואם רחל סובלת, אני לא אבוא".
הבנות עצובות ומוטרדות, מנסות לשכנע את מוטי לבוא בכל זאת,
"תספרו לי איך אתם נוהגים בסבתא בארוחה", אני מבקשת מהם.
"יש לה מקום במרכז השולחן, כך שהיא רואה את כולם" מספרת תמר, "כמו שהיא תמיד אהבה, הכי מרכזית".
"וכולם פונים אליה, שואלים אותה לשלומה ואיך עבר עליה השבוע" מוסיפה דליה,
"וגם מחבקים ומנשקים" מוסיף מוטי.
"נשמע לי שסבתא רחל מאד אהובה במשפחה שלכם ומאד חשובה" אני אומרת להם,
"אבל אם תרצו שהיא תמשיך להשתתף בארוחה ולא לסבול, צורת ההשתתפות שלה תצטרך להשתנות כדי שתתאים למה שהיא צריכה עכשיו".
"מה נצטרך לעשות"? שואל מוטי.
"לאפשר לרחל להיות מוגנת, בפינה שקטה שבה תוכל לשבת לאכול, ואחר כך לצפות בכם ובה יוכל מי שרוצה לבוא לשבת לידה, להחזיק בידה ולדבר אליה בשקט וגם זה, לא ליותר מדי זמן."
"וככה היא תשב בפינה לבד?", שואל מוטי בדאגה.
"לא, היא תשב עם המטפל או המטפלת שלה" אני עונה,
"כי כדי שתהיו ביחד בארוחת השבת וכל אחד מכם יוכל להשתתף בדרכו, צריך עזרה של מטפל או מטפלת שיהיו מוקדשים רק לרווחתה של רחל, ויאפשרו לך גם להיות ברווחה – לשבת עם כל המשפחה, לשוחח ולצחוק, ולדעת שרחל בטוב".
"וזה באמת להיות ביחד"? שואל מוטי,
"בטח" אני עונה, זה הכי ביחד שרק אפשר, "שניכם ברווחה, משתתפים בארוחת השבת המשפחתית".
כאן אנחנו יושבים יחד ומתכננים איפה רחל תשב בביתו של כל אחד, באלו שעות הארוחה תתרחש, אלו חפצים ואמצעי תעסוקה נגיש לה וכיצד נבחין מתי היה לה מספיק. כשמוטי והבנות מרגישים בטוחים שהבינו הכל, אומרת תמר: "ניתן לה להרגיש חשובה, בטוחה ואהובה, בדרך שהיא צריכה עכשיו".
"ומה יגידו הנכדים"? שואל מוטי, "הם לא יחשבו שזנחנו את סבתא אם נושיב אותה במקום אחר ולא ליד השולחן?".
"נסביר לילדים מה סבתא צריכה כמו שאנחנו למדנו עכשיו, ואיך לגשת אליה בשקט ובזהירות" אומרת דליה, "הם ילדים טובים ואוהבים את סבתא שלהם, הם יבינו ויכבדו".
"תכתבי לנו מה צריך להסביר להם" הם מבקשים.
עקרונות לעזור לאדם עם דמנציה להשתתף בארוחת שבת:
1. מקום שקט ומוגן
תבחרו עבור האדם מקום שקט וכורסה נוחה, הצופים אל המתרחש ממרחק ושקטים מספיק כדי להימנע מעומס יתר של גירויים.
גירויים הם: קולות, אנשים, ריחות וגם עוצמה רגשית המובעת דרכם והאדם לא יודע מה לעשות איתם. כך שהם נצברים ויוצרים מצוקה.
2. שמירה על שגרה
תגישו את הארוחה בשעה שבה האדם רגיל ובאופן דומה לזה שבו הוא רגיל לקבל וכך גם לגבי שעת ההליכה לישון. תתכננו את האירוע תוך כבוד לשגרה שלו.
3. תחושת שליטה
אנשים שרוצים להיות בקשר עם האדם ישבו לידו, בתוך שדה הראיה שלו. אם רוצים להחזיק בידו של האדם, תציעו את ידכם ותתנו לו לבחור אם הוא רוצה לתת את ידו.
4. חברה ושיחה
אפשר לדבר אל האדם, או לבוא בזוגות ולדבר זה עם זה, תקפידו על קול רך, בלי טונים גבוהים או מצוקה, תדברו על נושא ניטרלי. תקפידו שלא לדרוש תקשורת מהאדם עם הדמנציה, לא לשאול שאלות ולחכות לתשובה שאינו יכול לתת לכם, זה גורם לו תסכול.
5. סימני מצוקה
תהיו ערים לסימני מצוקה, קולות או מילים, תזוזה באי שקט. לעיתים זהו סימן שלאדם הספיק.
6. העסקה
תאפשרו לאדם להחזיק ביד ולהתעסק בחפצים המיועדים לכך או באמצעי העסקה שהוא רגיל אליהם.
שרון שני גונן היא מרפאה בעיסוק עם MA בפסיכותרפיה קוגניטיבית התנהגותית, מפתחת גישת PIVOT לשיפור רווחה והשתתפות של אנשים במצוקה.
ההתמחות של שרון היא עזרה לאנשים במצבי מצוקה קשים, במיוחד מצוקות שאנשים מתקשים להביע במילים והתנהגויות שקשה להבין כיצד לעזור להן.
מוזמנים להצטרף לקהילת הפייסבוק ולקרוא עוד על שרון ועל הגישה (המדהימה!):
ותזכרו -
זה שאין תרופה לדמנציה, לא אומר שאין מה לעשות.
תדברו איתי ונחשוב ביחד מה אפשר לעשות לאיכות החיים שלכם ושל יקירכם.
בוודאי יעניין אתכם גם:
שינויים באכילה בדמנציה/ אלצהיימר
Commentaires