המטפלת של מלכה מתקשרת אליי והייאוש נשמע בקולה -
"היא רוצה להתקשר לבן שלה, עוד הפעם. כבר התקשרה 5 פעמים בחצי שעה האחרונה, והוא כתב לי הודעה בווטסאפ שזה לא בסדר, שהוא משלם לי כדי שהיא לא תתקשר ללא הפסקה בזמן שהוא בעבודה. ניסיתי להגיד לה שלא כדאי, שהוא עסוק, שהיא כבר התקשרה, שלא קרה משהו חדש, שהקו תפוס, אבל היא ממש עקשנית ולא מוכנה לעשות משהו אחר. מה אני עושה? איך אני מורידה אותה מזה?".
בין ההמלצות ששומעים שוב ושוב בהקשר של התמודדות עם שינויי התנהגות בדמנציה/ אלצהיימר:
- תסיחו את דעתם
- תשנו נושא
- תיקחו אותם לסביבה אחרת.
הכל כדי להסיט את תשומת הלב ממה שמטריד את האדם עם הדמנציה/ אלצהיימר באותו הרגע למשהו אחר.
לפעמים זה עובד, ולפעמים לא.
הסחת דעת כשלעצמה אינה בהכרח אפקטיבית משום שאינה נותנת מענה לצורך הרגשי הבסיסי.
התיחסות לרגש:
אחד מעקרונות התקשורת האפקטיבית בדמנציה/ אלצהיימר
הוא לחזור על מה שאומר האדם עם דמנציה בטרם נציע תשובה (לשאלה חוזרת או לדרישה).
ההמלצה היא להשתמש ככל האפשר באותן מילים שהם משתמשים.
מה שנקרא בשפה מקצועית: הדהוד (echoing).
למה זה טוב?
כי פעולה זו מעוררת הרגשה שמקשיבים להם ומבינים אותם.
הרבה אנשים עם דמנציה מרגישים מאד בודדים בחוויה שלהם, בעולם משלהם,
ובעיקר שאיש אינו מבין אותם או רואה את נקודת המבט שלהם.
הדהוד מה שהם אומרים לא פעם מביא לשינוי בהתנהגות.
מה נוכל לעשות כדי להגדיל את האפקטיביות של הסחת דעת?
כאמור, ראשית צריך להתייחס לקושי/ צורך של האדם עם דמנציה/ אלצהיימר.
כשאנו קופצים ישר להציע הסחת דעת מבלי להתייחס למצוקה/ בעיה/ רגש
שהאדם עם דמנציה/ אלצהיימר מתקשר באמצעות ההתנהגות,
למעשה אנו מבטלים את החוויה שלהם, והקושי שלהם נותר ללא הכרה.
לדוגמה:
האדם עם דמנציה/ אלצהיימר בוכה ומחפש את ההורה שלו (שנפטר מזמן).
המטפלים מציעים רק הסחת דעת:
"בוא תראה, יש עכשיו את תוכנית הטלוויזיה שאתה אוהב. בוא תשב תצפה בה".
למעשה, המטפל מתעלם מכך שהאדם עם דמנציה/ אלצהיימר חווה מצוקה רגשית כלשהי.
האם זה משהו שהיינו עושים עם כל אחד אחר בחיינו?
אומרים להם – "עזוב אותך מהבכי, רק תבוא לעשות משהו אחר".
סביר להניח שלא.
בטח היינו מנסים לברר מה מרגישים ולנחם אותם איכשהו.
אבל כשיש דמנציה/ אלצהיימר,
הרבה פעמים קופצים ישירות להסחת דעת, מבלי להתייחס למצוקה הברורה והגלויה.
נוכל בקלות יחסית להתייחס לרגש באמצעות שימוש בהדהוד.
שנית,
כאשר אנחנו קופצים ישירות להסחת דעת,
אנחנו מפספסים הזדמנות לאיסוף מידע על ההתנהגות ומה משפיע עליה.
איסוף מידע על ההתנהגות ומה עורר אותה מגביר את היכולת שלנו למנוע מצבים דומים בעתיד.
לדוגמה:
האדם עם דמנציה/ אלצהיימר משוטט בבית ועובר בין החדרים שוב ושוב.
הסחת דעת מיידית, בדרך כלל הצעה לצפות בטלוויזיה, מבלי לשאול מה הוא עושה/מחפש
(בהנחה שעוד יכול להשיב לשאלה כזו) מונעת אפשרות לגלות מה ההתנהגות באמת משדרת.
לפעמים הוא בעצם מחפש את השירותים.
לפעמים הוא מנסה להגיע לעבודה.
לפעמים הוא מחפש את הילדים.
לפעמים הוא מחפש חפץ מסוים.
לפעמים הוא מפחד ממשהו שיש באחד החדרים.
אם ננסה להבין מה עומד מאחורי ההתנהגות,
בין אם במענה לשאלה ישירה ובין אם באמצעות תצפית על מה הוא עושה,
נוכל להיות טובים יותר בהתייחסות לצורך הרגשי, ובהמשך להציע הסחת דעת.
לאנשים עם דמנציה/ אלצהיימר יש רגשות בדיוק לכל אדם אחר.
כדאי להכיר ולזהות את הרגש בטרם פונים להציע הסחת דעת.
זאת משום שהסחת דעת שמציעים לאחר הכרה ברגשות היא משמעותית יותר
ויש סיכוי גדול יותר שהאדם עם הדמנציה/ אלצהיימר יהיה פנוי ומוכן לקבלה.
מהן הסחות דעת מתאימות לדמנציה/ אלצהיימר?
אין גירויים או פעילויות ספציפיות שיש בהן תכונות מובנות וייחודיות שבהכרח מתאימות לאדם עם דמנציה/ אלצהיימר.
לכל גירוי או פעולה יש פוטנציאל להוות הסחת דעת מהתנהגות מאתגרת, וצריך להתאים באופן אישי.
חשוב לציין, שאיננו שואלים "האם את/ה רוצה _____?",
אלא אנחנו מציעים/ מציגים את הסחת הדעת תוך כדי דיבור מצומצם.
הגירוי הקונקרטי ידבר בעד עצמו, ונמעיט בשיח ישיר על כך.
בדמנציה/ אלצהיימר אנשים נוטים להיות קשובים יותר לגירויים פיזיים קונקרטיים,
ובמיוחד כאשר אני מנסה להסיח מהתנהגות מסוימת רצוי להיעזר בגירוי מוחשי,
ולא לנסות לפתח שיחה תיאורטית על דברים שאולי היו בעבר או יקרו בעתיד.
זה לא הזמן להעלאת זיכרונות.
"דבר מעט, עשה הרבה" אמרו חז"ל -
להמעיט במילים ולהרבות בגירויים.
אני מוצאת שהכי קל לחשוב על הסחות דעת באמצעות החושים שלנו, וממליצה להכין "מחסן" גירויים זמינים.
דוגמאות להסחות דעת לפי חמשת החושים:
ראייה: סרטונים מצחיקים ביוטיוב: סרטוני תינוקות או סרטוני כלבים או סרטוני חתולים
(יש כמות אדירה של סרטונים כאלה).
הטלפון הנייד ממילא תמיד נמצא ביד של המטפלים - זה שימוש מאד יעיל בו.
שמיעה:
מוזיקה: להשמיע מוזיקה, ועוד יותר טוב להתחיל לשיר בקול.
ריח:
בושם להריח או לחלופין משהו שיש לו ריח חזק ולא כל כך טוב, שאפשר לצחוק על הריח הזה ביחד.
טעם:
משהו טעים לאכול, בדרך כלל יש עדיפות למשהו מתוק.
מגע:
עיסוי זה נחמד, אבל אני מציעה שיהיו זמינים חומרים שאפשר לפעול עליהם בכוח, כמו עיתונים או ניירות שאפשר לקרוע או למעוך, פלסטלינה או בצק שאפשר לקרוץ, פצפצים, חבל משיכה.
פעולות חוזרות עם הידיים: משהו לשפשף, משהו לקפל, משהו לעסות, משהו להכניס לתוך כלי אחר וכד'.
יש בערוץ יוטיוב שלי את הפלייליסט של מגוון הפעלות לאדם עם דמנציה בבית,
ושם יש יותר מ-50 הצעות להפעלות מתאימות, בטוח תמצאו שם משהו שיתאים גם למצב שלכם.
ובמקרה של הטלפונים החוזרים של מלכה:
הרגש/ צורך שהיה לה הוא הרגש של דאגה אימהית לבן שלה (שעבורה הוא עוד ילד קטן והיא לא יודעת איפה הוא).
המטפלת היתה צריכה לדבר על הזהות של מלכה כאמא שתמיד דואגת לבן שלה, שעושה עבורו הרבה דברים, כמו לבשל ולחכות לו בבית עם ארוחת צהריים חמה, לכבס את הבגדים שלו, לעזור בשיעורי בית, לשמור על בית נקי וכדומה.
אחרי שדיברו קצת על מה עושה אמא (כולל שהמטפלת שיתפה מה היא עושה עבור הבן שלה), הציעה המטפלת שהן יקפלו את ערימת הכביסה שהיתה מונחת ליד הספה, ומלכה הסכימה.
אחרי כמה דקות ביקשה מלכה שוב להתקשר לבן.
שוב המטפלת דיברה על מלכה כאמא דואגת ואיכפתית, ואז הציעה שילכו למטבח וימיינו עדשים כדי להכין מג'דרה שהבן אוהב.
אחרי 10 דקות, שוב מלכה נזכרה שהיא צריכה להתקשר לבן.
שוב המטפלת דיברה על הזהות של מלכה כאמא דואגת ואיכפתית, ואז כיוונה את מלכה לגלגל צמר שיהיה להכין לו צעיף.
וכן הלאה.
האם התייחסות לצורך הרגשי + הסחת דעת מעלימים את ההתנהגות?
לא בהכרח.
אבל, המטרה היא לא להעלים את ההתנהגות,
אלא להתנהל באופן שכל הצדדים מקבלים מענה מירבי לצורך שלהם:
מלכה - התייחסות לצורך הרגשי ולזהות שלה כאמא,
הבן - צמצום הטלפונים הלחוצים,
המטפלת - ניהול המצב ושימוש בהסחות דעת מבלי להתעצבן או לחוות תסכול רב בעצמה.
כך נראית התנהלות מוצלחת בדמנציה/ אלצהיימר.
ותזכרו, זה שאין תרופה לדמנציה, לא אומר שאין מה לעשות!
תדברו איתי, ונחשוב יחד איך להיטיב את איכות החיים שלכם ושל יקירכם.
בוודאי יעניין אותך גם: