הילה מספרת על הטיפול באמא:
אני לפחות פעמיים בשבוע אצל אמא שלי אחר הצהריים, עושה קניות, לוקחת אותה לתורים אצל רופאים, מחליפה את העובדת הזרה בסוף שבוע פעם בחודש, וכמובן שכל זה על חשבון הזמן עם בעלי והילדים.
ואמא שלי? היא בכלל לא זוכרת שאני באה!
כל הזמן שואלת מתי אני אגיע, למה אני לא מבקרת, מתלוננת שהיא לבד לבד לבד.
אני מביאה אותה לארוחת ערב שבת אצלי, והנכדים (הילדים שלי) בקושי מתיחסים אליה.
מה שאני לא עושה, כל הזמן אני חושבת שזה לא מספיק ורגשות האשמה כל יום יושבים לי על המצפון.
אני לא יכולה להמשיך ככה עוד הרבה זמן.
מה עושים?
רגשי אשמה של מטפלים עיקריים עלולים להביא להרעה בבריאותם.
לרובנו יש איזו תפיסה של מה מאפיין את "המטפל האידילי", ואנחנו שואפים להיות כאלה ולממש את האידיאל הזה.
כמטפלים עיקריים אנחנו נוטים להציב לעצמנו רף ציפיות גבוה ולא מציאותי,
הכולל ציפייה לעשות ה-כ-ל ללא עזרה (שמא נהיה לנטל),
למצוא פתרון (טוב) לכל בעיה,
להחליט (תמיד) את ההחלטה ה"נכונה",
לא להתרגז או להתעצבן על המטופל ועוד ועוד.
ברור שכל זה לא הגיוני או מציאותי,
אבל כאשר אנו לא מצליחים לממש את הציפיות האלה –
הקול הביקורתי בא לבקר בתוך הראש שלנו.
פעמים רבות רגשות האשמה מופיעים על כך שאנחנו:
- חושבים מחשבות של כעס, טינה, תסכול או מרמור כלפי האדם עם דמנציה והמצב שהוא "הפיל" עלינו
- לא עושים מספיק או שאנשים אחרים עושים את הטיפול והליווי טוב יותר מאיתנו
- לא מבקרים מספיק
- מייחלים לסיום ולפטירה של האדם עם דמנציה
- מאד רוצים יותר זמן לעצמנו, ששכרנו מישהו אחר שיטפל, ששוקלים מעבר לבית אבות
- חווים שמחה והנאה בעוד האדם עם דמנציה חולה
- עושים דברים ללא האדם עם דמנציה שפעם היינו עושים ביחד (ועוד נהנים!)
- רגשות אשמה על כך שאין רגשות אשמה (אבל צריך להיות, נכון?)
- ועוד...
למה רגשות אשמה הרסניים לבריאות המטפל העיקרי?
עמדות ותפיסות איך המטפל העיקרי "אמור" להרגיש או מה "אמור" לעשות כחלק מהטיפול עלולים לגרום לנו לקחת על עצמנו יותר מדי, למנוע מאיתנו לבקש ולקבל עזרה חיונית ולהיות נוקשים כלפי עצמנו.
כל אלו מביאים לרמת מתח, לחץ נפשי ודחק מתמשך ורב.
כידוע, מתח ולחץ נפשי ממושך מגבירים את הסיכון למגוון מחלות גופניות, ואף לדמנציה עצמה.
טיפול באדם עם דמנציה קשה דיו מבלי שנוסיף לכך רגשות אשמה שונים ומשונים.
רגשי האשמה: מה אפשר לעשות?
1. תלמדו לזהות ולהכיר ברגשות האשמה.
אפילו רק זיהוי הרגשה של אשמה על כך שצעקתי על אמא אתמול בבוקר כשחיכיתי לה
ושוב היא התעכבה כי לא מצאה את המפתחות לבית – יביא להקלה רגשית.
2. תבדקו את הציפיות שלכם כנגד המציאות.
האם באמת סביר לצפות מאדם אחד להתמודד עם כל כך הרבה עניינים ובעיות לאורך זמן?
דמנציה היא מחלה ארוכה, מאד.
אולי בתחילה התגייסתם והצלחתם באמת לתת מענה לכל מה שהיה צריך, ועשיתם זאת נפלא.
אבל לאורך זמן הסיכוי להמשיך ולעשות זאת תוך שמירה על בריאות כל המעורבים הוא נמוך.
מבחן החבר/ה: אם חבר/ה היו מספרים לכם על מצב דומה והם בטוחים שהן צריכים לעשות הכל, כל הזמן ורק באופן מושלם, האם זה היה נשמע לכם סביר?
האם הייתם תומכים בעמדה שלהם?
אם לא - מה הסיבה שאתם עושים זאת לעצמכם?
3. תאמצו כלים להתמודדות:
מטפל חלופי, הפסקות מתוזמנות, תרגילי הרפיה וקשיבות (מיינדפולנס), כתיבה ביומן וכדומה.
4. תצטרפו לקבוצת תמיכה.
גם בזמן מגיפת הקורונה תוכלו למצוא קבוצות תמיכה אינטרנטיות.
תשמעו מאנשים אחרים שחווים מצבים דומים.
תקבלו פרופורציה.
5. עם זאת - אל תשוו את עצמכם למטפלים אחרים.
לכל מטפל ולכל משפחה יש משאבים זמינים שונים.
מבט מהצד לעולם אינו מגלה את מה שמתרחש באמת בטיפול.
אל תשפטו ואל תשוו.
6. תזכרו ותזכירו לעצמכם את כל מה שכן עשיתם ונתתם ליקירכם.
רגשות אשמה גורמים לנו לחשוב שמעולם לא הצלחנו, נכשלנו, אכזבנו, לא עמדנו בציפיות.
זה לא נכון. אתם עושים המון.
כולנו עושים כמיטב יכולתנו עם מה שיש.
תזכרו -
זה שאין תרופה לדמנציה לא אומר שאין מה לעשות.
תדברו איתי , ונחשוב ביחד איך להיטיב את איכות החיים שלכם ושל יקירכם.
אולי יעניין אותך לקרוא גם:
"משפטי מתנה" בדמנציה/ אלצהיימר