כמעט תמיד בייעוצים עם בני משפחה המטפלים באדם עם דמנציה/ אלצהיימר,
מתישהו עולה השאלה –
מה לעשות כדי שזה לא יקרה לי?
אנחנו לא ממש יודעים מה גורם לדמנציה לסוגיה השונים כך שאי אפשר לדבר על מניעה מובהקת.
אבל, אפשר לצמצם סיכונים (תראו המלצות בסוף פוסט זה).
בתקופה האחרונה עולה יותר ויותר מונח חדש: "דאגת דמנציה" (dementia worry).
מושג זה מוגדר כ-"הערכה שלילית למצב עתידי מאיים של התפתחות דמנציה אצלי".
המעניין הוא שזו תופעה המשפיעה לא רק על אנשים מזדקנים,
אלא על אנשים בכל טווח הגילאים, כולל מטפלים רבים ואנשי מקצוע בתחום הרווחה והבריאות.
מחקרים עדכניים מראים שכ-40% מהמבוגרים מדווחים
שהם חוששים מידה מסוימת מהתפתחות דמנציה/ אלצהיימר במהלך חייהם.
מה ההבדל בין "דאגת דמנציה" לבין תפיסת הסיכון לדמנציה/ אלצהיימר?
"דאגת דמנציה" זו תגובה רגשית:
חרדה/ פחד/ דאגה שאדם חווה כשחושב על האפשרות שמתישהו תהיה לו דמנציה/ אלצהיימר.
עד כמה מאיימת או מטרידה האפשרות של התדרדרות קוגניטיבית.
לעומת זאת, "תפיסת הסיכון האישי" היא הערכה קוגניטיבית:
ההסתברות הסובייקטיבית שאדם מייחס לסיכוי שיפתח דמנציה/ אלצהיימר.
ממצא מעניין שעולה ממחקרים ארוכי טווח הוא ש"דאגת דמנציה" יציבה יחסית לאורך זמן
(מה שמרמז שעשויה להיות קשורה לתכונות אישיות),
בעוד שתפיסת הסיכון משתנה ומגיבה לקבלת מידע חדש.
מי חווה "דאגת דמנציה"?
בניגוד למה שהיינו מצפים, "דאגת דמנציה" אינה ברמה הגבוהה ביותר בקרב המבוגרים ביותר,
שהם בעלי הסיכון האובייקטיבי הגדול ביותר.
מחקרים מהשנים האחרונות מראים שאנשים בגילאי 45-64
מדווחים על רמות גבוהות יותר של "דאגת דמנציה" בהשוואה לבני 65+.
מדוע דווקא בתקופת אמצע החיים?
- אחריות טיפול:
קבוצת הגיל 45-64 היא לעתים קרובות "דור הסנדוויץ'", המספקת טיפול להורים מזדקנים עם דמנציה/ אלצהיימר תוך צפייה בהתקדמות המחלה.
- תצפיות משפחתיות:
ללוות הורה המפתח דמנציה/ אלצהיימר עשוי להגביר את החששות לגבי סיכון משפחתי.
- המודעות בשיא:
מבוגרים באמצע החיים נמצאים לעתים קרובות בשלב שבו הם נעשים מודעים יותר לשינויים הקשורים לגיל.
הקשר המשפחתי:
היסטוריה משפחתית ממלאת תפקיד מורכב.
כשיש קרובי משפחה עם דמנציה/ אלצהיימר החשש ותפיסת הסיכון גבוהים יותר.
ככל שהמגע עם חולי דמנציה/ אלצהיימר קרוב יותר, כך רמת החרדה גבוהה יותר.
באופן מעניין, גם מצב משפחתי נראה כמשפיע על החשש מדמנציה/ אלצהיימר.
מחקרים מראים שאנשים נשואים מדווחים על רמות נמוכות יותר של "דאגת דמנציה"
מאשר אנשים לא נשואים.
זה אולי משקף את הביטחון שיש בן/ בת זוג שיכולים לספק תמיכה או
את הידיעה שילדים בוגרים עשויים להיות זמינים לעזור בטיפול אם תתפתח דמנציה/ אלצהיימר.
הקשר המורכב בין ידע לדאגה
במגוון תחומים בחיים מקובל שידע מצמצם חששות ופחדים.
ניתן היה לשער שידע רב יותר על דמנציה/ אלצהיימר יפחית את הדאגה.
אולם, מחקרים מראים בעקביות את ההיפך:
רמות גבוהות יותר של ידע על דמנציה קשורות לרמת דאגה רבה יותר.
ההשפעה של "דאגת דמנציה"
דאגה מתונה לגבי דמנציה/ אלצהיימר אינה בהכרח שלילית.
היא יכולה לשמש כאות אזהרה המסייע לאנשים להבחין באיומים פוטנציאליים ולקדם היערכות יעילה.
גם להניע אנשים לבקש ייעוץ רפואי לשינויים קוגניטיביים, לאמץ התנהגויות בריאות למוח
או לעסוק בתכנון פיננסי ומשפטי.
עם זאת, דאגה מופרזת או מתמשכת עלולה להיות בעלת השלכות שליליות משמעותיות.
מבט קדימה: גישה מאוזנת
המחקר על "דאגת דמנציה" מצביע על הצורך בגישה מעודנת לחינוך ומודעות לדמנציה/ אלצהיימר.
במקום רק להגביר את הידע, אנשי המקצוע בתחום צריכים:
לשלב מידע עובדתי עם תמיכה רגשית
להתייחס לסטיגמה ולאמונות תרבותיות לצד עובדות רפואיות
להכיר בכך שלקבוצות גיל שונות עשויים להיות דאגות וצרכים שונים
ליצור סביבות תומכות שבהן ניתן להביע חששות ללא בושה
לפתח התערבויות המכוונות לתפיסת סיכון, שנראית יותר ניתנת לשינוי מאשר דאגה
לקדם קהילות ידידותיות לדמנציה המפחיתות סטיגמה ובידוד
כאנשי מקצוע בתחום הבריאות ותומכים משפחתיים,
עלינו להכיר בכך שהאפשרות לפתח דמנציה/ אלצהיימר היא באמת מפחידה עבור הרבה אנשים.
במקום לדחות פחדים אלה או להגביר אותם בלי כוונה,
אנחנו יכולים לעזור לאנשים לפתח פרספקטיבה מאוזנת -
כזו שמעודדת פעולות מניעה מתאימות ללא גרימת מצוקה מיותרת.
לסיכום
"דאגת דמנציה" זו תופעה נפוצה המשפיעה על אנשים לאורך כל החיים,
כולל אלה המטפלים באנשים עם דמנציה/ אלצהיימר.
על ידי הבנת הגורמים המשפיעים על דאגה זו - גיל, היסטוריה משפחתית,
אמונות תרבותיות וידע -
אנחנו יכולים לתמוך טוב יותר הן במטופלים והן במטפלים.
המטרה אינה לבטל כל דאגה לגבי דמנציה/ אלצהיימר,
אלא לעודד רמה בריאה של מודעות המניעה פעולה חיובית במקום חרדה מופרזת.
מה כדאי לעשות כדי לצמצם את הסיכון לדמנציה/ אלצהיימר:
פעילות גופנית אירובית: לפחות 150 דקות בשבוע לפעילות בעצימות בינונית (הליכה, ריקודים) או לפחות 75 דקות בשבוע לפעילות בעצימות גבוהה (ריצה או אופניים)
להימנע מעישון, לשמור על לחץ דם יציב, רמת סוכר תקינה.
תזונה ים תיכונית
השתתפות חברתית פעילה
גרייה מוחית: לעשות פעילות שמאתגרת את המוח (פעילות שונה עבור כל אדם).
שינה טובה מדי לילה (לפחות 5 שעות ברצף, לא יותר מ-9).
צמצום לחץ ומתח נפשי בחיים.
אז, כל אלו תתחילו לעשות ממחר בבוקר....
ותזכרו,
זה שאין תרופה לדמנציה, לא אומר שאין מה לעשות.
תדברו איתי ונחשוב יחד איך להיטיב את איכות החיים שלכם ושל יקירכם.
בוודאי יעניין אותך גם:
Comentários